יום שני, 5 בספטמבר 2016

פרק כ"ד - החוקה

אינני משפטן

אבל בתור אזרח סקרן שגם קורא לא מעט אני יכול לומר בשקט שהדיון בסוגיית החוקה סביר ומקיף. מן הסתם יהיו שיגידו שחסרים בו כמה מרכיבים וכי הוא מדגיש אולי יותר מדי את עמדת אלו הרואים באופן ביקורתי את הסמכות שלקח לעצמו בית המשפט העליון להיות פרשן לענייני חוקה.

יתכן והם צודקים, יתכן ויריביהם, אבל קשה יהיה להשתכנע שמדובר בדיון מעוות או מוטה, יותר מאשר דיונים דומים המוצגים מנקודת מבטם של אלו הסבורים שחוקה היא מה שיציל את ישראל מעצמה.

מה שמוביל אותי לתוספת קטנה אחת: באחת הרשומות הקודמות הזכרתי את ספרו של ניר קידר, בן גוריון והחוקה, בו מציג קידר, פרופ' למשפטים וגם היסטוריון, את סוגיית החוקה בשנותיה הראשונות של המדינה.

לא אקלקל את חווית הקריאה רק אסכם כאן בשיא הקיצור את התיזה המרכזית של קידר: להערכתו, סיבה מרכזית להמנעותו של דב"ג לקדם את החוקה היתה רצונו להמנע מויכוח 'אידיאולוגי' שיצור 'מלחמת תרבות' שתבוא על חשבון תהליך 'בנין האומה' שישראל היתה נתונה בו אותה תקופה (לעניות דעתי התהליך נמשך גם ברגעים אלו).

כתבתי כבר קודם שספרו של קידר לא מספיק משכנע בכל הקשור לציור דמותו הפוליטית של דב"ג, אבל בכל הקשור לדיון בהיסטוריה של (אי) כתיבת החוקה בישראל, נדמה לי שמדובר בתיזה נכונה למדי, שמסבירה לדעתי גם את כשלון המאמץ (הנזכר בספר) לארגן 'חוקה בהסכמה' לפני מעט יותר מעשר שנים.

ככל הנראה החברה הישראלית - קודם כל המרכיב היהודי שלה - רחוקה עדיין מהסכמות עומק הדרושות לשם ניסוח חוקה, ולכן פרגמטיזם קונסטרוקטיבי המאפשר למשל לשר חרדי לקדם סדר יום סוציאל-דמוקרטי לפחות במערכת הבריאות הוא הדבר הנכון גם לשנים הבאות.

במלים אחרות, את השאלה 'מי הוא יהודי' כמו גם 'מי הוא ישראלי' יש להותיר לכיתות הלימוד ולדיוני לילה במכינות קדם צבאיות, כמו גם לסדרות טלוויזיה, סרטים, ספרים ומאמרים אקדמיים ואחרים.  

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה