פרק
ל"ו נפתח בסדרת טיעונים העומדים על חשיבות חופש הביטוי, זכות הציבור לדעת
וחופש המידע. הנה "ב-1998" למשל "נחקק 'חוק חופש המידע' גם בישראל.
מטרת החוק היא לעגן את הזכות לחופש המידע ולקבוע איזונים בין חופש המידע לבין
הצורך בשמירה על סודיות המידע לשם הגנה על ערכים ואינטרסים אחרים".
כפתור
ופרח. לי לפחות אין ספק לגבי כנות כוונותיו של המחוקק אי אז לפני כמעט 20 שנה. אבל
אני יודע בוודאות גם מנסיון אישי-מקצועי וגם מזה של עמיתים, ש"האיזונים"
הנזכרים בחוק אינם 'מאוזנים' כלל וכי בהרבה מאד מקרים לא ברור מדוע פריט מידע
מסויים (פרוטוקול ישיבת ממשלה משנת 1968 למשל) איננו נגיש או ליתר דיוק הוא נגיש
להיסטוריון אחד ולא נגיש להיסטוריון אחר.
בסדר,
'לא עשו אותי באצבע' (אף פעם לא הבנתי את המשמעות העמוקה של הביטוי העממי הזה אבל
אני מבין את תפקידו: 'אני לא תמים'). אני לא תמים ואני מבין מצויין שיש פריטי מידע
שישארו חסויים עוד חמישים שנה. אני גם מספיק מנוסה כדי לדעת שלא מעט פריטי מידע פשוט
לא קיימים באופן שניתן לגשת אליהם (מסמך, הקלטה, תמונה וכו'). פשוט כי מי שייצר את
אותם פריטי מידע היה חכם מספיק כדי לומר את הדברים בעל פה מבלי להשאיר אחריו
מאומה.
ברשומה
אחרת הסברתי באמצעות אותו טין אייג'ר מסומם ושיכור שאירגן לעצמו פנצ'ר כיצד ניתן
להסתיר אמת באמצעות הר של עובדות. הכל נכון. אנו חיים במציאות בה אישים פוליטיים
מהמעלה הראשונה מסבירים לנו מדוע אין שום חשיבות לשאלה כמה אנשים הרג נפוליאון.
האנשים הללו יעשו הכל כדי שלא נדע, לא נשאל שאלות, לא נחפש תשובות, לא נחשוב על
התמונה הגדולה.
אבל הנה,
כל מה שכתבתי בפיסקה הקודמת חייב להכנס לספר לימוד באזרחות. חייב. סליחה שאני חוזר
על עצמי אבל דברים מסוג זה לא נכנסו גם לאף ספר אזרחות ישן, ואם זה מנחם אתכם אז
יופי, אני רק נשען על הטענה הזו כדי לומר שהלקונה הזו - עוד פיסקה המסבירה מדוע חוק חופש המידע הוא
בעיקר הצהרה חגיגית ולא ממש פרקטיקה – חייבת היתה לקבל מענה בספר אבל באותה נשימה
אני אומר שהיעדרה לא מצדיק את הכפשתו כספר מוטה או גרוע.
הקו
התמים עד כאב של הספר מקבל עוד ביטוי בדיון הקצר אודות ההדלפות... והרי עצם קיומן
של הדלפות בכל המשטרים בוודאי באלו הדמוקרטיים בכל היבשות ובדורות האחרונים אמור
כבר להביא למסקנה שמדובר בחלק מהותי בשיטה. להדלפות יש תפקיד פוליטי בכל המובנים
של המלה הזו: הקטנוני, האינטרסנטי, הנשגב, הטכני. ולכן הגיע הזמן לשנות את כיוון
ההתבוננות במושג הזה, כך: השאלה היא לא האם מדליפים (מדליפים, מדליפים, כל הזמן
מדליפים ותמיד ימשיכו להדליף) אלא מי ולשם מה.
הנה
דוגמא כדי שלא תגידו שאתם סתם משחיתים את זמנכם. בתחילת 1975 הדליף שר הביטחון
לעיתונאי מתי גולן פרוטוקולים של מפגשיו של שר החוץ האמריקני עם נציגי ישראל
וסוריה ומצרים לצורך קידום הסכמי הפרדת הכוחות אחרי מלחמת יום הכיפורים. בשלב הבא
התכוון שר החוץ האמריקני לקדם הסכם מדיני משמעותי יותר שאולי יהיה בסיס לשלום,
בשלב הבא. זה בדיוק מה שקרה בין ישראל למצרים שחתמו על 'הסכמי הביניים' ב-1
בספטמבר 1975. כמה חודשים קודם לכן הדליף שר הביטחון את הפרוטוקולים הנ"ל, וגרם בכך להחרפת המשבר המדיני שהתרחש בין ישראל לארה"ב.
מה היתה
מטרת ההדלפה? בדיוק. להחריף את המשבר. מה היתה המטרה של המטרה הזו? למנוע הסכם
מדיני ישראלי-מצרי. ומה היתה המטרה של המטרה הזו? יהיו שיגידו קנאה וכיסאולוגיה
(ההסבר הקל המשמש את רוב העיתונאים, שכן הוא חוסך מהם את המאמץ הכרוך בחשיבה)
ויהיו שיגידו שימור הסטטוס-קוו המדיני. הבטחתי דוגמא להדלפה, לא הבטחתי לפתור את
כל הקושיות.
ותענו
אתם על השאלה האם תלמיד בית ספר תיכון באירופה (קטע מתוך שיר של גרוניך) או בישראל
יכול להבין סיפור כזה. לדעתי כן. אולי אני טועה. אבל אם אני צודק, זהו בדיוק אחד
מהקטעים שיכולים להביא אותו ביום מן הימים להצליח לענות על השאלה כמה אנשים הרג
נפוליאון.
אגב,
קלישאת ההדלפה היא בת דודה ישירה של מיתוס התחקיר העיתונאי. לא שאין תחקירים ולא
שאין עיתונאים אבל רוב הדברים מהסוג למשל שכתובים בספר
כמו 'הבור' אינם תוצאה של 'תחקיר' במובן שרואים בסרטים למיניהם (העיתונאי מקומט
החולצה טרוט העיניים שעובר מהמבורגר לפיצה ומקופסת סיגריות לעוד בקבוק ברבן בדרכו
לפענח כמה אנשים הרג נפוליאון), אלא של הדלפות, פיור אנד סימפל. איך אני יודע? אני
לא. כל הסבר אחר הוא הדורש הוכחה.
בהמשך
הבחנה קלה לעיכול אך כמו האגדה על אוכל סיני מותירה אותך רעב אחרי עשר דקות (אוכל
סיני מאד משביע) בין עיתונות מדווחת לעיתונות מעורבת. 10 נקודות קלות בפרק המושגים
במבחן המסכם אבל במציאות השאלה היא לא האם העיתונאי מדווח או מעורב שכן כל דיווח
הוא מעורבות וגם אי מעורבות היא מעורבות ולכן השאלה היא לא זו אלא עד כמה העיתונאי
טורח להראות את הדברים באופן אמין או עד כמה הוא
מקפיד להוציא דברים מהקשרם פעם אחר פעם אחר פעם.
משום מה
כותבי הספר החליטו להכניס את השורות הללו בחלק המדבר על "חוקים, אמצעים
וגורמים המגבילים את התקשורת" (ברשימה 'פקודת העיתונות', 'חוק העונשין', 'צו
איסור פרסום' ועוד:
"עמדות פוליטיות של עורכי כלי תקשורת: עורכי כלי תקשורת ובעלי
תפקידים
אחרים בכלי תקשורת מבצעים לעתים מניפולציות דומות לאלו
שניתן לפגוש אצל בעלים של כלי תקשורת. במקרה זה ההטיה היא לטובת
עמדתם האידיאולוגית של העורכים והשדרים והיא מאפיינת עורכים ועובדים
שונים בכלי תקשורת ציבוריים ופרטיים כאחד".
הרי זהו
בדיוק מה שמאפיין את רוב אם לא כל העיתונים בישראל של ימינו. מדובר בפרקטיקה
שהצידוק העליון שלה הוא 'חופש הביטוי'. ולכן לא ברור באיזה אופן הפיסקה הזו מתארת
'הגבלה של התקשורת'. אלא אם הכוונה היא לומר שהמוטציות שנוצרו כאן בהקשר הזה 'מחסלות'
את התקשורת או לפחות את האמינות שלה, ואז כמובן מדובר בעניין אחר ונכון, אבל לא זה
מה שכתוב שם.
בעמ' 455
מוצגים נתונים מהם ניתן ללמוד על הירידה באמון הציבור בתקשורת. מ-50% ב-2004 וגם
ב-2011 ל-30% ב-2014. כן, סקרים זה עניין מפוקפק אבל המגמה ברורה למדי.
ובעמ'
458, בשלב השאלות והתרגול, מופיע קטע פרי עטו של אורי הירש שהופיע תחת הכותרת
"יופ הכיפורים של התקשורת הישראלית". לא הייתי מנסח את הדברים טוב יותר:
"אנחנו, העיתונאים, חטאנו בחטא היוהרה. נתנו תמונה מעוותת של המציאות... אנחנו כותבים טורי
פרשנות שמתבססים על תדרוכים של פוליטיקאים, ושוכחים לדבר עם האיש ברחוב... החטא הנוסף,
והחמור יותר, הוא חטא ההטיה האידיאולוגית. מרוב שהעיתונאים הטיפו לכולם שאין דבר כזה עיתונאי
אובייקטיבי, הם שכחו שהדעות האישיות אמורות להיות לא יותר מאשר דובדבן קטן על קצפת עשירה
של ידיעות מוצקות ומחדשות".
קטע משעשע
כלומר עצוב מאד מופיע בהמשך ונושאו הוא השידור הציבורי עליו נאמר שהוא "ממומן
על ידי המדינה וכן על ידי מפרסמים ונותני חסויות" וכי "הוא אמור להיות
חף מאינטרסים כלכליים ופוליטיים ולשרת את הציבור כולו". ואז מספרים שבקיץ
2014 "חוקקה הכנסת חוק המפרק בתהליך הדרגתי את רשות השידור [...] ומחליף את
אופן ההפעלה של כלי תקשורת אלו".
מילא
התוצאות (נכון לעכשיו) ב-2016, עניין שכותבי הספר לא יכלו לצפות לו, אבל מעט
ביקורתיות על התהליך עצמו לא היתה מזיקה. כאילו שיוזמי החוק חפים מאינטרסים וכאילו
שיש דבר כזה "שירות הציבור כולו" שהרי תכני שידור אינם אוויר שכולם
צורכים באותו אופן בלי הבדל דת גזע ומין (אבל כן בהבדלים של מקום מגורים, ערד או
חיפה, עיר תחתית או דניה, אבל לא משנה כרגע, לצורך העניין נגיד שאוויר הוא עניין אוניברסאלי).
זאת ועוד: כל מי שמכיר ולו כזית את התנהלות האוצר כלפי כל גוף ציבורי, יודע שמטרתו
העליונה הוא פירוק העבודה המאורגנת. וכן, בלי ספק רשות השידור זקוקה היתה ועודנה
זקוקה לרפורמה. אבל רפורמה זה לא הגולם מפראג או עוד גירסא של פרנקנשטיין או
רובוקופ. אתה לא לוקח גוף, מרסק אותו ומרכיב אותו מחדש עם איזה שבב שיסדר הכל.
ובמעבר
חד או ישיר למדי, לשאלה האחרונה בפרק התרגול, המבקשת מהתלמיד לגבש דעה בשאלה
"האם ראוי לאסור במדינה דמוקרטית חלוקה של עיתון בחינם?". לפני השאלה
הזו הנתון הידוע לפיו נכון לשנת 2012, 'ישראל היום' זוכה לחשיפה של 39.3% לעומת
'ידיעות' הנהנה משיעור חשיפה של 37.4% ומעריב העומד על 10.8% בלבד. אין תשובת
הנהלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה