פרק
כ"ט עוסק ברשות המבצעת, כלומר בממשלה, ואני תוהה האם בפרק תהיה כתובה האמת
המרה לא פעם שבניגוד גדול למדי להבטחה שיש בהפרדת הרשויות, ובניגוד עוד יותר גדול
לתיאוריה לפיה הרשות המבצעת כפופה לזו המחוקקת, בפועל המציאות הפוכה. אם זה מנחם
מישהו אז זהו המצב בעולם כולו ויש לתופעה הזו הסבר פשוט והגיוני אבל הסבר טוב
לתופעה לא מבטל את הבעייתיות שבה. ההסבר הוא שקצב החיים המודרניים ובעיקר מורכבותם
– תחשבו על בעיות התחבורה בישראל למשל – דורש תגובה מהירה ויעילה. ומכאן קצרה הדרך
למעמד העליון שתופס הגורם המבצע – הממשלה – יחסית לגורם שאמור לעצב מדיניות –
המחוקק.
טוב. כל
זה כתוב לי בראש (ובעצם בעשרות ספרי מדע מדינה למיניהם ובמקרה הזה אין שום
הסתייגויות של היסטוריונים...), הבה נראה האם הדברים מופיעים גם בספר החדש שראה
אור יש להזכיר בימי הקדנציה השלישית של מי שרואה את עצמו כנעלה על פני הרשות
המבצעת כולה, קל וחומר על פני המחוקקת וכן הלאה. במלים אחרות, מי שמחפש הטייה בספר
אמור למצוא אותה למשל בפרק הזה: אם הוא יהיה 'רך' מדי ניתן יהיה לטעון שהוא נוקט
קו מהסוג שנוקט העיתון לאנשים מעריצים. לעומת זאת אם הפרק יציג את הבעייה הנזכרת
לעיל באופן רציני ונוקב, טענה כזו תהיה פחות חזקה. מצד שלישי, במסגרת תכניתנו
הפוך-על-הפוך ניתן יהיה לטעון שראש ממשלתנו הנצחי כל כך חזק שהוא יכול לספוג
ביקורת עקיפה בספר לימוד. שנאמר: הכלבים לומדים אזרחות והשיירה עוברת.
עד כאן
ספקולציות לגבי מה שאולי יש או אין בפרק. ומכאן, מה יש בו. ובכן, כצפוי הוא נפתח
בקלישאה לפיה "הרשות המבצעת יונקת את סמכותה מהרשות המחוקקת". קלישאה
כאמור אבל נכונה לפחות במישור הפורמלי. בהמשך מציין הספר "דימוי מקובל"
שאני לפחות מעולם לא שמעתי אותו אבל הוא חביב ומאפשר דיון ביקורתי מהסוג שאשמח
למצוא: "הדימוי המקובל של הממשלה" כך כתוב, "הוא של גוף בעל 'חרב
וארנק', כלומר מצויים בידיו הכוח המעשי והשליטה בגורמי האכיפה, בצבא ובתקציב
המדינה". סוף ציטוט. כאמור, אני לא שמעתי מעולם על "הדימוי המקובל"
הזה אבל לא נורא, בכל יום לומדים משהו חדש. הבה נמשיך ונבחן האם המשהו החדש שלמדנו
גם מחזיק מים.
בעמוד
הפותח מוצגת רשימה של שאלות בהן אמור לעסוק הפרק: תהליך כינון הממשלה, קואליציה
(שימו לב, לא 'יחדה' ולא מגאפון), סמכויות הממשלה וראש הממשלה, דרג פוליטי ודרג
מינהלי, דרך מדיני ודרג צבאי. אני מודה ומתוודה שלרגע אחד אני משלה את עצמי שבשלב
בו ידון היחס בין הדרג הפוליטי לדרג המינהלי יסביר הספר את הסכנות הכרוכות בכך
שפקידי האוצר למשל מנהלים את תקציב המדינה כאוות נפשם, לא 'רק' בניגוד להחלטות
הרשות המחוקקת אלא לא פעם בניגוד להחלטות מפורשות של הרשות המבצעת. מבטיח לצרף
לרשומה זו סרט בה אני אוכל את כל הכובעים ברדיוס של 100 מטר (אני גר בשכונה
עירונית, ולכן סביר להניח שברדיוס הזה יש כמה מאות כובעים) אם יסתבר שספר זה עשה
את מה שלא עשה אף ספר לפניו – לעמוד מקרוב על הבעיה הפוליטית החמורה ביותר של
מדינת ישראל, בעיה העולה בדם רב בכבישים, בבתי החולים, באתרי הבנייה ובעוד מקומות
מסוג זה.
בעמ' 372
מופיע ציטוט מעניין מפי ראש הממשלה הראשון. בן-גוריון אמר כי "עובדי המדינה
הם בפועל 'שליטי המדינה', אם כי להלכה ולמעשה הם כפופים לממשלה ולחוק. בידם ניתן
דבר ביצוע המדינה, בהתנהגותם ובמעשיהם תלוי כבוד המדינה, תלוי אמון האזרח... תלוי קיום
החוקים".
במחשבה
שנייה אולי במשרד האוצר החליטו לקצץ גם את דברי בן-גוריון והתוצאה שהתקבלה היתה
(ועודנה): "עובדי המדינה הם בפועל שליטי המדינה". בהנתן שבאוצר חושבים
שכל אזרחי המדינה ובוודאי עובדי המגזר הציבורי הם חבורת בטלנים, הרי שברור שהצירוף
'עובדי המדינה' חל רק על פקידי האוצר. מש"ל.
וקצת
יותר ברצינות – בעמ' 373-372 יש בהחלט דיון רציני במתח שבין הדרג הפוליטי לדרג
המנהלי ובין השאר כתוב במפורש ש"המציאות מלמדת כי ההבחנה בין העבודה הפוליטית
לבין העבודה המנהלית אינה חד משמעית". בהמשך יש הסברים טובים מדוע אין חד
משמעיות (ערכים, הערכות מקצועיות, גישות פוליטיות). אבל החדשות הטובות מבחינתי היא
שהמלה 'מציאות' הוזכרה במפורש. העיסוק במציאות מחייב גישה ביקורתית-פוליטית מהסוג
שהיסטוריונים פוליטיים מחבבים. במרכזה של גישה זו בחינת היחסים בין דיבורים,
מעשים, הקשרים, כוחות וגורמים.
זו בדיוק
הגישה הנחוצה למשל כדי לבחון באופן מדוייק את הבעיות שיש בפיסקת הסיכום של הפרק,
שהיא אולי 'האקדח המעשן' החם ביותר המלמד על ההטייה 'הימנית' כנגדה הזהירו מבקרי
הספר. הנה היא פיסקת הסיום:
"הרשות המבצעת אוחזת בידיה עוצמה שלטונית גדולה, כדי לקבוע מדיניות ולנהל את ענייני המדינה בתחומי פנים
וחוץ, בכפוף לחוקי הכנסת. בישראל מתקשה הממשלה להוציא לפועל את מדיניותה, ונאלצת פעמים רבות לסיים את
כהונתה
לפני תום ארבע השנים שקוצב לה החוק. הסיבה היא ששיטת הממשל הפרלמנטרית, שיטת הבחירות היחסית
רשימתית
ארצית, מבנה המערכת הפוליטית והפיצול בחברה הישראלית – כל אלה יוצרים מציאות של ריבוי מפלגות
קטנות,
המקשות על הרכבת קואליציה יציבה, שנחוצה על מנת למשול".
ובכן, זוהי אכן הטייה 'ימנית' כבדה. לא שלא מדובר באפשרות,
כלומר מותר לטעון שלרשות המבצעת יש בעיות תיפקוד בשל "ריבוי מפלגות קטנות".
אבל זו רק פרשנות. לפני שאציע ניסוח מחודש לפיסקת הסיום הזו, תצטרפו אלי לרגע לשיעור
היסטוריה קצרצר. להלן רשימת מועדי הבחירות בישראל מאז הקמתה. כן אני זוכר את השנים
(וגם כמעט את כל התאריכים המדוייקים בעל פה):
1949
1951
1955
1959
1961
1965
1969
1973
1977
1981
1984
1988
1992
1996
1999
2003
2006
2009
2013
2015
בידיעה שאתם יודעים לספור עד 4 לפחות, שימו לב שיש לפקפק בטענה לפיה
"בישראל מתקשה הממשלה להוציא לפועל את מדיניותה, ונאלצת פעמים רבות לסיים את
כהונתה
לפני תום ארבע השנים שקוצב לה החוק".
היא נכונה רק ל-7 מקרים (מסומנים באדום), רובם ממש בזמן האחרון. אם נספור רק
בחירות שהתקיימו אחרי שנתיים (כי שלוש שנים זה פרק זמן יפה במונחי קדנציה פורמלית
של 4) הרי שמדובר בסך הכל ב-3 מקרים, שניים מהם (1951, 1961) התרחשו בתקופה בה
ישראל נהנתה ממפלגה מרכזית שנהנתה מתמיכה גדולה מאד של ישראלים (קראו לה
מפא"י). בכל מקרה, וכאמור, רוב המקרים ממש מהעשור האחרון ואולי הבעיה היא "לא
בשיטה טמבל" אלא אולי בדג, דג חלקלק במיוחד, אוהב המון מים, מסריח
במיוחד.
ולכן, ההגינות מחייבת קודם כל לומר את האמת לגבי מה שמסתבר כמיתוס –
בישראל של 50 השנים הראשונות בכל אופן הבחירות התקיימו בדרך כלל במועדן – ואחר כך
לסכם את הפרק הזה, בערך כך:
"הרשות המבצעת אוחזת בידיה עוצמה שלטונית גדולה, כדי לקבוע מדיניות ולנהל את ענייני המדינה בתחומי פנים
וחוץ, בכפוף לחוקי הכנסת. בישראל מתקשה הממשלה להוציא לפועל את מדיניותה,
וניתן לסמן כמה סיבות בראשן הפיצול בחברה הישראלית, המחלוקות
העמוקות על עתידה ודמותה של המדינה, והמבנה הפוליטי המקפיד על ייצוגיות הבא לידי
ביטוי בריבוי
מפלגות קטנות, שיש להתחשב בהן כאשר מרכיבים קואליציה יציבה,
שנחוצה
על מנת למשול".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה