פרק י"ג - שלטון הרוב ודיון אחד מיותר

פרק י"ג עוסק בעקרון 'שלטון הרוב' וגם הוא מכיל תוכן צפוי ושגרתי ומובן מאליו. החידוש המיוחד בו הוא התייחסותו לעקרון זה בדתות המונותיאיסטיות, כפי שהובטח במבוא לחלק השני.

ובכן, הנה סיבה לביקורת של ממש, אם כי מתוך ההקשר ברורה הכוונה ולכשעצמה היא לא רק מכובדת אלא ראויה להערכה. הסיבה לכך שהטיעון הנובע מהכוונה הברוכה איננו משכנע, איננה נובעת מהכוונה אלא מהעניין עצמו... באחת – עקרון 'שלטון הרוב' כפי שבא לידי ביטוי בממסדים הדתיים לאורך הדורות הוא בעייתי במקרה הטוב ומפוקפק במקרה הרווח ובכל מקרה אין להשען עליו אלא לצרכי הסברה ואפולוגטיקה.

וזהו בדיוק העניין כאן. כלומר ככל הנראה כותבי הספר רצו לקרוץ לגורמים הרואים בדמוקרטיה איום ולא זה המקום לבחון האם לתחושות האיום החשים למשל החרדים בישראל יש הצדקה או לא, ואם כן מי הם הגורמים היוצרים את האיום. דיון כזה אולי יגלה לנו דברים לא נעימים על אבירי הדמוקרטיה, שאולי התלהמותם הנעשית בלשון חלקה ובנופת צופים, פוגעת בעקרון העליון של הדמוקרטיה: האמנה החברתית. אבל על כל זה לא נדון כרגע.

לגופו של עניין נציין את הדוגמאות הנזכרות בהקשר זה בספר. הקורא החרוץ מוזמן לגשת לעמ' 155-154 ולקרוא על הפרוצדורות הנהוגות בעניין 'הכרעת הרוב' בדתות הנזכרות.

באשר ליהדות, מביאים המחברים את האגדה המפורסמת המוכרת בשם 'תנור [או: 'תנורו'] של עכנאי' המסתיימת במלים הידועות (למי שיודע כמובן) 'לא בשמים היא' שמטרתן לבסס את העקרון 'אחרי רבים להטות' כלומר 'הרוב קובע'. לא זה המקום להכנס לדיון מעמיק או שטחי אפילו באגדה ומשמעותה. מה שברור בכל אופן או מה שאמור להיות ברור הוא שעקרון 'הרוב קובע' שמור רק לאליטה זעירה של תלמידי חכמים ושגם היא תמיד נמצאת על תנאי שכן בסמכותו של גדול התורה בכל נקודת זמן לפסוק הלכה על פי דרכו והוא איננו נדרש לא להביא דברים בשם אומרם, ולהביא גאולה לעולם (או לפסיקה ההלכתית לפחות) על יסוד הכרתו העצמית (המוכרת על ידי זולתו) שהוא הגדול מכולם. כמעט כמו אלוהים ולמעשה יותר כי אחרי חורבן בית ראשון אלוהים כבר הפסיק לדבר עם בני אדם וגם עד אז הוא עשה זאת בחדרי חדרים ובדרך כלל בתוך ראשו של הנביא התורן.

באשר לנצרות, הספר מלמד אותנו כי הכרעת הרוב מיושמת "בבחירת בעלי תפקידים בהיררכיה הכנסייתית". נו שוין, מה לזה ולדמוקרטיה? כלום. כך גם באשר לאסלאם עליו נאמר כי על פי עקרונות דת זו "בחירה של שליט לכל תפקיד תתבצע בהכרעת רוב" ויש אפילו ציטוט מהקוראן המדבר בשבח ההתייעצות והמסביר שהמלה "שורא פירושה התייעצות והתדיינות". למיטב ידיעתי גם את 'הפתרון הסופי' קיבלו "בהתייעצות והתדיינות" וכל מילה נוספת מיותרת. באשר לדרוזים כתוב כי "הדת הדרוזית מצוות שכל ההחלטות [...] יתקבלו בהתדיינות ובהכרעת הרוב". אני תוהה אם גם כל רצח אשה 'על כבוד המשפחה' מתקבלת כ"הכרעת רוב" וזה עוד לפני שאנו שואלים את השאלה החשובה לא פחות: מי הוא אותו "רוב".

אבל חשוב בהרבה או לא פחות מכל ההסתייגויות הללו, הוא עמדת המיעוט שלא קיבל את "הכרעת הרוב" אצל יהודים, נוצרים, מוסלמים או דרוזים. נסתפק בתזכורת הידועה שבמקרים של הנצרות והאסלאם, לא פעם ולא פעמיים אותם אלו שלא קיבלו את הכרעת הרוב פשוט "עשו שבת לעצמם" כפי שאומרים היהודים על אלו שלא מקבלים את הכרעת הרוב. הדרוזים עצמם הם ביטוי לכך שהרי מדובר בזרם או תת-זרם שיצא מתוך השיעה שהתפלגה מתוך הסונה.

למען הסר ספק: אני בעד פרוטסטנטים ושיעים ודרוזים ובלבד שהדרוזים השיעים והפרוטסטנטים בעד יהודים וארמנים ואוזבקים ויפנים. סובלנות רב-אמונית היא יסוד דמוקרטי ולא הפרקטיקה המתקיימת קרוב לוודאי ברגע זה אצל הנהגת דעא"ש שללא ספק נוהגת גם היא להתייעץ ולהתדיין לפני שהם אונסים מאות נשים יזידיות ומפצחים מאות ראשי תינוקות של אויביהם.

אבל אחרי שאמרנו את כל זה נשוב ונדגיש שרוב הפרק ראוי לפרסום שכן הוא מסביר היטב את ההבדלים בין סוגים שונים של רוב, והוא גם מסביר מדוע לא פעם הרוב טועה והמיעוט צודק, ומדוע למרות זאת אין ברירה אלא ליישם את עקרון שלטון הרוב גם אם יש לרסנו ולהגבילו בכלל ובאמצעות חינוך לתרבות דמוקרטית בפרט. מהבחינה הזו ניתן לומר שהפרק הזה ראוי וטוב לא בזכות הדיון בתרומת המונותיאיזמים לעקרון שלטון הרוב אלא למרות הדיון הזה.