פרק
ט"ז הוא אחד הפרקים הקצרים ביותר בספר. אולי כי הדיון ב'זכויות קבוצתיות'
דורש ספר שלם ומכיוון שאי אפשר לכתוב ספר שלם בתוך ספר המסקנה היא להסתפק בדיון
קצר. סיבה נוספת היא שהפרק הזה ממשיך פרקים אחרים בהגיון 'הרצף' שהוא מציג מנקודת
המבט האמפירית: "מימוש והכרה בזכויות הקבוצתיות נע בין שני קצוות – קוטב אחד
של האחדה מלאה וקוטב שני של הכרה מלאה".
מה הן
זכויות קבוצתיות? גם כאן רצף. בקצה האחד "קבוצות שהגורם המלכד את חבריהן הוא
פוליטי, רעיוני או אינטרסנטי כגון מפלגות, תנועות וקבוצות ספורט" ואילו בשני
"קבוצות של רוב או מיעוטים בעלי מאפיינים אתניים, תרבותיים, דתיים או
לאומיים"
אכן כן,
גם אם כותבי הספר צודקים כשהם כותבי כי "נוהגים להבחין בשני סוגים" - והם לא מביאים לכך שום ביסוס (הפנייה למחקר,
לספר, לאישיות מחקרית וכד') – מדובר ללא ספק בהבחנה חלשה מאד בלשון המעטה. שהרי
'מפלגות, תנועות וקבוצות ספורט' (הכנסתן של אלו בתור דוגמאות היא מגוחכת אבל נניח
לכך) פועלות על פי חוק, זאת לעומת קבוצות אתניות למיניהן שקיימות על בסיס היסטוריה
כזו או אחרת.
ההבחנה
הכפולה הזו בכל אופן שימושית כדי לטעון את הטיעון המרכזי הנכון לכשעצמו, גם אם הוא
סתמי במידה רבה: כל דמוקרטיה נוהגת בעניין זה באופן שונה והזכויות הקבוצתיות
מקבלות מענים שונים ומגוונים.
כנראה
שלתלמיד בית ספר תיכון באירופה (שורה פותחת בשיר של גרוניך) או בישראל זה אמור
להספיק. אבל אפילו הפרק הרזה הזה מביא מספיק דוגמאות כדי לפתח דיון המזמין העמקה
ומותיר שאלות פתוחות. צרפת מוזכרת כדוגמא המובהקת למדינה 'אוניטארית', כזו המחייבת
את כל אזרחיה להצטרף אל התרבות הצרפתית וללמוד על
"אבותינו הגאלים" גם אם אזרחים אלו אבותיהם ואמותיהם הם אברהם
שרה מוחמד או אבות האומה הוויטנאמית (בהנחה שיש מהגרים וייטנאמים בצרפת ואם אין אז
יהודים ומוסלמים בוודאי שישנם).
כפתור
ופרח אבל בפועל גם צרפת 'האוניטארית' איפשרה לכל המאוחר מ-1808 ליהודים לקיים
מסגרת 'קיבוצית' נפרדת, שאמנם עמדה תחת פיקוח המדינה אבל במאה ה-19 זה היה ברור
מאליו לא פחות מאשר בימינו. אמנם למדינה יש דרכים שונות לפקח על ארגונים
וולונטריים הפועלים בקרבה (בישראל במשך שנים 'משרד ראש הממשלה' פיקח על מנהלי בתי
הספר במגזר הערבי) אבל הפואנטה כאן היא כפולה: א. אפילו בצרפת 'האחידה' האחידות
איננה הרמטית. ב. ישנן דרכים שונות לממש 'האחדה' ו\או להעניק זכויות קיבוציות.
עד כאן
ניתן לומר בקיצור: 'תלוי' או 'האמת עוברת באמצע' או כל קלישאה בלתי מחייבת אחרת
המצטרפת לטענה רווחת לפיה 'המציאות מורכבת' (שהיא עוד קלישאה ידועה בנדון)
הנה חומר
נוסף למחשבה שיכול לעשות סדר בשאלות הללו או לפחות להעמידן על בסיס דיון רציני
יותר, רציני מנקודת מבט של הדמוקרטיה כשיטת שלטון וכתפיסה חברתית-תרבותית. ובכן,
העניין הוא לא קיומן של תת-זהויות בתוך חברה רחבה (ארה"ב או איסלנד, לא משנה
הגודל) אלא אופיין של הקבוצות הללו. תנועה או קבוצה אתנית – שתיהן יכולות להיות
'פתוחות' או 'סגורות', 'מודרניות' או 'ריאקציוניות', 'דמוקרטיות' או 'עריצות' וכן
הלאה מושגים חצי-נרדפים שמבטאים כולם את אותו רעיון.
רק
דוגמאות יכולות להבהיר את הנקודה. אפילו בשבדיה ובדנמרק (כך אני רוצה להאמין אבל
מי יודע מה חושבים הדנים או השבדים) לא סביר שהמדינה תעניק זכויות קבוצתיות לחבורת
מהגרים מוסלמים שמעוניינים לממש את המסורת שלהם על פי דרכו של דעא"ש. לעומת
זאת גם בדנמרק וגם בשוויץ וכמובן בישראל ישנם מוסלמים רבים הנהנים מזכותם הקיבוצית
להקים מסגד, לחגוג את חגיהם וללמוד על מורשתו של מוחמד.
אותו
הדבר לגבי ארגון ספורט כמו 'לה פמיליה' שהיחס אליו מצד השלטונות הישראלים שונה
מאשר היחס לקבוצת האוהדים שהוקמה על ידי ההורים של קבוצת הכדורגל של כיתה ג'
העומדת להתמודד על אליפות בית הספר 'רגבים' בראשון לציון. כאן אוהדי ספורט וכאן
אוהדי ספורט אבל יחסה של המדינה לא רק שונה אלא הפוך. ולא רק של המדינה אלא של
החברה והעיתונות ומערכת החינוך וכן הלאה.
באמצעות ההבחנות החסרות הללו שהצעתי ניתן להבין טוב יותר את המקרה של היהודים בצרפת. כאמור, ב-1808 הוכרה רשמית זכות ההתארגנות הקבוצתית שלהם. בשנה זו נפוליאון אישר את הקמת הקונסיסטוריה ובעצם עמד מאחוריה. משנה זו ואילך אמור היה כל יהודי להרשם במוסדות הארגון הזה שדאג בין השאר לשירותי דת ומאוחר יותר עמד ברקע יסודה של חברת כי"ח, עוד ארגון יהודי-צרפתי המלמד לכשעצמו על מורכבות העניין.
בכל אופן, הואיל ואין לנו זמן לשיעור היסטוריה מלא אך פטור בלא כלום אי אפשר, נוסיף כי מנקודת המבט הפוליטית-חשדנית של נפוליאון, היהודים בתקופתו נתפסו כ'חברה סגורה' וגם 'מסורתית' ולפחות מנהיגיה כ'עריצים' ולכן הוא פעל כשם שפעל. עם הזמן הסתבר שהיהודים - ע"ע דרייפוס - הם הנאמנים שבנאמנים בקרב הצרפתים עד כדי כך שעתידם כיהודים נתפס כעולה בקנה אחד עם עתיד הרפובליקה - ע"ע דרייפוס.
אני מותיר בידי הקורא השכיח לעשות את חשבון היחסים בין הקבוצה המוסלמית בצרפת לבין זולתה ולהשוותה למקרה היהודי. אני לא בטוח שיש טיסות ישירות לניס אבל מי יודע.
הגישה
הפשטנית המבוטאת בהקשר זה בספר איננה נחלתו בלבד אלא מהווה המשך ישיר לגישה פשטנית
המושמעת 'מהצד השני' בעניין ועדות הקבלה למשל. גם בעניין זה אני חוסך לעצמי זמן
ומפנה את הקורא הסקרן לעוד מאמר חד וחלק ומאיר עיניים שכתב בנושא זה אורי הייטנר,
בעצמו חבר קיבוץ, שלא רק מצדיק
קיומן של ועדות קבלה בישובים עד גודל מסויים אלא מיטיב להראות שהמתנגדים לועדות
הקבלה פועלים ממניעים פוליטיים (אני הייתי מוסיף שלפחות חלקם אידיוטים שימושיים
מהסוג הנפוץ בדמוקרטיות שהשיח הציבורי בהן הוא בדרך כלל שטחי, קיצוני ומתלהם, וזה
בדיוק המקרה של ישראל)
הערה
אחרונה בעניין זה: העובדה שברוב הישובים הערבים בישראל גרים ערבים בלבד איננה מעידה על גזענות ערבית
חלילה (אם כי אין לפסול את קיומה חלילה, ערבים הם בני אדם כמו כל אחד אחר וכמו בכל
עם וקבוצה יש גם ערבים גזענים ואין לשלול מהם את זכותם להיות גזענים על בסיס
גזעני!) אלא בדיוק על העקרון הנזכר: מדובר בחברה 'סגורה', 'מסורתית' ועד לפני זמן
לא רב 'עריצה' כלומר 'לא-דמוקרטית'. מבחינה זו היא לא שונה מהחברה היהודית עד לפני
כ-150 שנה ובמלים אחרות מדובר כאן בתהליך.
היפוכו של דבר מתקיים במקרה של מפלגה,
תנועה או מושב עובדים: אלו הם ארגונים רעיוניים שמייסדיהם קבעו לעצמם עקרונות
וכללים והם מזמינים כל אדם להצטרף אליהם ובלבד שהוא מזדהה עם העקרונות והכללים.
והנה על
פרק קצר אחד שוב כתבתי לא מעט, והסיבה לכך היא שלדעתי הפרק הזה כללי, דל וסתמי מדי
ושניתן היה להפוך אותו לחכם ומדוייק יותר. ושוב, מנקודת המבט המעסיקה את הבלוג
הזה: האם הפרק הזה מצדיק התלהמות ופסילה אוטומטית? ממש לא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה