יום חמישי, 8 בספטמבר 2016

פרק ל"ד - נשיא המדינה (ובמסגרתו הקצרה מאד כמה מלים על הרצל ועל וייצמן)

פרק ל"ד מטפל בנושא מוסד הנשיאות.

שום דבר חשוד לדווח עליו

טוב עשו כותבי הפרק שפתחו את הדיון בציטוט מתוך אלטנוילנד. הרצל בכלל ראוי למעט יותר מקום בספרי הלימוד מהסוג הזה ובהמשך למה שנכתב ברשומה הקודמת, מורשתו של הרצל היא עוד דוגמא מרהיבה (בלשון סגי נהור) להצלחה לטשטש אותה באמצעות הפניית הזרקור לשאלות פחות חשובות מבחינה עניינית ('כמה אנשים הרג נפוליאון'): כמו הציטוטים, הזקן, המרפסת ורשימת ההבלים הקשורה בביוגרפיה שלו ('מתבולל', דרייפוס, אוגנדה וכן הלאה).

להרצל היה מה לומר והרבה וחריף בתחום הכלכלי. לידו שלי יחימוביץ היא בערך כחלון. אבל זה לא הנושא בפרק הזה אלא הנשיא. אז אם כבר הפרק נפתח בציטוט מדברים יפים שכתב הרצל, כדאי היה להזכיר ולו בעמוד אחד או שניים (כלומר באריכות ובפירוט!!) את וייצמן, שלא רק היה הנשיא הראשון אלא שבניגוד להרצל ולבן-גוריון (כל אחד בזמן שלו כמובן) חשב שכדאי שלנשיא יהיו כמה סמכויות ממשיות.

על וייצמן מספרים שאת תסכולו מהתפקיד שהוטל עליו הוא סיכם במשפט הבא: 'המקום היחיד בו נותנים לי לתקוע את האף שלי הוא הממחטה שלי'. אכן תמונות קשות. עדיין ניתן לפגוש אנשים מהדור ההוא שמסתובבים עם ממחטות בכיסם.

אבל גם זה לא הנושא. וייצמן היה האישיות הישראלית הממלכתית הראשונה שביקרה רשמית בבית הלבן בארה"ב. לא מדובר באנקדוטה חביבה אלא בעניין מהותי בכלל ובפרט בהנתן מצבה הבעייתי של ישראל בשנותיה הראשונות. מבחינת וייצמן הביקור הזה אצל טרומן היה המשך לפעולה הדיפלומטית והמדינית שלו לפני הקמת המדינה. בדיוק מתוך ההגיון הזה הוא סבר של נשיא המדינה להחזיק בידיו כמה סמכויות ממשיות הקשורות לפרוצדורה הפוליטית, כמו למשל הזכות להתערב במשברים קואליציוניים.

וייצמן השעין את רעיונותיו בתחום זה על נסיונו הפוליטי וכמובן על מאבקיו כנגד בן-גוריון והעניין כרגע הוא לא מי צדק (שניהם צדקו ושניהם גם לא צדקו) אלא ההבנה שתפיסתו של וייצמן עולה בקנה אחד עם העקרון הדמוקרטי המאד מאד חשוב: האיזונים והבלמים.


עד כאן על מה שאין. לגבי מה שיש, יש. טוב עשו מחברי הפרק שהביאו כמה דוגמאות להתערבות של נשיאים בסוגיות פוליטיות. חבל שלא הביאו עוד. כמו למשל הזמנת יאסר ערפאת לביתו של הנשיא עזר וייצמן

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה