פרק ל"ח - 'יש חור בדלי'

פרק ל"ח נפתח בבעיטה חזקה מאד בדלי. חבל. עד לשלב זה אי אפשר היה לבוא בטענות משמעותיות לתכני הספר. כפי שכבר כתבתי וכפי שאכתוב ברשומת הסיכום, הספר לא חף מטעויות אבל למיטב זכרוני אף לא אחת מהן מצדיקה את ההתנפלות עליו. אבל הנה, דווקא בפרק הלפני אחרון, כותבי הספר בעטו בדלי בכל הכוח, למרות שהכוונות שלהם גם כאן ראויות מבחינה אזרחית וחינוכית גם יחד. הנה פיסקת הפתיחה במלואה:

"ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. מייסדי המדינה ביקשו להקים מדינה המושתתת על שני היסודות - היסוד היהודי והיסוד והדמוקרטי - אך מגילת העצמאות לא מפרטת מהו התוכן של היסוד היהודי: דתי או לאומי ומהו תוכן היסוד הדמוקרטי: האם תקום מדינה דמוקרטית ליברלית אינדיבידואלית, ליברלית רפובליקנית או ליברלית רב-תרבותית. על רקע העמימות הזו, יש בשיח הציבורי בישראל מגוון דעות לגבי המהות היהודית והמהות הדמוקרטית הרצויות של המדינה".

בהמשך הפרק מציעים כותבי הספר טכניקה שמטרתה לסייע לאזרח העתיד לעשות את מה שהפרק מציע לעשות – להכיר  "עמדות על דמותה הרצויה של מדינת ישראל" כפי שמנוסחת כותרת הפרק. על השאלה "חילוץ עמדה כיצד?" כותבי הספר מציעים את התשובה הבאה:

"כדי להתמודד עם מטלה של ניתוח מקורות מומלץ לעבוד על פי שלבים: א. קריאה של כל פסקה וחילוץ ההיבט והנימוק של הכותב. ב. קריאה של כל המאמר, כתיבת סיכום והסקת מסקנה לגבי עמדתו של כותב המאמר".

בינגו. את ההצעה הזו אני עומד ליישם לגבי פיסקת הפתיחה. אני מאמין או ליתר דיוק רוצה להאמין שלפחות כמה מכם הצליחו לזהות את הנקודה בה מתבצעת הבעיטה הקטלנית בדלי. יודעים מה? הנה התשובה: " מגילת העצמאות לא מפרטת מהו התוכן של היסוד היהודי: דתי או לאומי ". 

אז זהו, חברים נכבדים כותבי הספר, באמת עם כל הכבוד לריבוי הדעות וכן הלאה, לא רק שמגילת העצמאות קובעת במפורש מהו התוכן היסודי היהודי – לאומיות – ולא רק שזהו העקרון היחיד המאפשר צידוק למדינת לאום (שומעים? "לאום"!) על פי משפט העמים אלא שרק הלאומיות (הפרוגרסיבית ועל עצם קיומה של פרוגרסיביות במגילת העצמאות אין ולא יכול להיות ויכוח) מסוגלת לשמש כמכנה משותף לשלל הזהויות היהודיות. כל חלופה היא או אבסורדית ('כולנו בני אדם'. וואלה. גם ג'ון לנון וגם היטלר וגם חברי דעא"ש היקרים. כולם בני אדם) או דקלרטיבית ותלושה מהמציאות ('היהודים בני דת'... על פי איזו גרסא בדיוק? וזה עוד לפני ששואלים את הרוב החילוני מה הוא חושב על ההגדרה הזו).

בקיצור, למרות הכוונות הטובות – לעודד את אזרחי העתיד להשתתף בויכוח על דמותה של המדינה – ההצגה 'הפתוחה' של מגילת העצמאות בסוגייה קריטית זו היא משגה חמור משתי הבחינות המרכזיות: האמת ההיסטורית והתהליך החינוכי. הא בהא תליא. כפי שאנחנו יודעים ממקרים אחרים, חינוך המתבסס על שקר יסודי מגיע למבוי סתום.

ובכן, גיליתי כבר את סוד הדלי השפוך, אבל התרגיל המחשבתי שמציעים כותבי הספר באמצעות טכניקת 'חילוץ העמדה' מעניין ואולי אף חשוב. הבה ניגש לפיסקת הפתיחה וניישם עליה את הטכניקה.

"ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית" – ההיבט כאן הוא כללי ועל פי ההגדרה הזו ישראל היא שילוב של יהודיות ודמוקרטיות. הנימוק בא באמצעות 'ו' החיבור.

דעתי על השורה הזו שלילית. ישראל היא לא מדינת "ו" אלא היא מדינת לאום של העם היהודי שכמו כל מדינה אחרת בעולם מצדיקה את קיומה ברצון העם ובשונה מלא מעט מדינות אבל בדומה להרבה מדינות אחרות היא מתרגמת את הצידוק הזה ('רצון העם') לפרקטיקה המכונה בימינו 'דמוקרטיה'.  למקרה שדברי לא היו ברורים, גם צפון-קוריאה (מדינה השולחת ספורטאים לאולימפיאדה ומבצעת ניסויים גרעיניים ומנהלת מחנות ריכוז) מצדיקה את קיומה ב'רצון העם', כפי שניתן ללמוד מהסעיף הראשון של החוקה שלה. 

הדומה בין ישראל לצפון-קוריאה ששתיהן מדינות לאום. השונה בין שתיהן הוא ההצלחה של קוריאה הצפונית לארגן עצמה כדיקטטורה טוטליטרית רצחנית ואלימה בשם 'רצון העם' מול ההצלחה של ישראל לארגן  עצמה כדמוקרטיה פלורליסטית משגשגת ושוחרת שלום. 

מכיון שבתוך המציאות אני חי, מציאות הכוללת לא מעט אנשים שמתנהלים בתוכה באמצעות ספינים המעוותים אותה, אין לי ברירה אלא להסביר שהזכרת צפון-קוריאה ליד ישראל אין מטרתה לרמוז שישראל היא כמו צפון-קוריאה (כידוע יש אצלנו אנשים אמיצים ונאורים שמסתכלים על המציאות בישראל והיא "מזכירה להם תהליכים" וכן הלאה) וגם לא לומר שישראל חסינה מלהפוך לצפון-קוריאה. אמנם אני מאלו המשוכנעים שהסכנות לטרנספורמציה כזו קלושות בלשון המעטה, אבל אני חסיד שיטת הרצף, שיעילותה היא בכך שעל ידי סימון נקודות הקצה ניתן להבחין בשלבי ביניים בין הקצה הטוב והרצוי לבין הקצה הרע והמגונה. כן, אני משוכנע שישראל נמצאת בקבוצות הדמוקרטיות החזקות והחיוניות ביותר, הכי רחוק מצפון-קוריאה שאפשר. אבל אם מישהו חושב שדווקא פינלנד צריכה לעמוד שם, אין לי התנגדות. הלאה.

"מייסדי המדינה ביקשו להקים מדינה המושתתת על שני היסודות - היסוד היהודי והיסוד והדמוקרטי" – ההיבט כאן הוא היסטורי. השורה הזו מנסה לסכם את כוונותיהם של ראשונינו כדי שנדע מאין באנו. הנימוק הוא הרחבה של הטענה הקודמת: שני היסודות, היהודי והדמוקרטי.

דעתי על השורה הזו חיובית. אפשר לנסח את הדברים אחרת, אבל המשפט הזה לכשעצמו עומד יפה ומחזיק מרובה ובלבד שזוכרים למה התכוונו מייסדי המדינה (ומי שקדמו להם: מייסדי הציונות) כאשר דיברו על 'היסוד היהודי'. כאמור, הם חשבו ופעלו על פי הגדרה לאומית. מכיוון שהם האמינו בקידמה ובשוויון ערך האדם , 'בקשתם' כלומר כוונותיהם המיושמות נעשתה באופן דמוקרטי. הלאה.

"אך מגילת העצמאות לא מפרטת מהו התוכן של היסוד היהודי: דתי או לאומי" – ההיבט כאן במקרה הטוב הוא דידקטי, במקרה הרע עיוות מכוון של מסמך היסטורי. הנימוק אמור להמצא במגילת העצמאות ולמרבה הפלא הוא פשוט לא נמצא שם.

דעתי על השורה הזו כבר נכתבה קודם לכן, והנה שוב, ובקיצור: הבל הבלים ורעות רוח. ההיבט הדידקטי מבורך כמובן אבל כדי להגיע לתוצאות טובות אין צורך בשקרים גסים כל כך.

"[אך מגילת העצמאות לא מפרטת] מהו תוכן היסוד הדמוקרטי: האם תקום מדינה דמוקרטית ליברלית אינדיבידואלית, ליברלית רפובליקנית או ליברלית רב-תרבותית" – ההיבט כאן הוא גם דידקטי וגם עובדתי. אכן מנסחי מגילת העצמאות לא הגדירו את הדמוקרטיה במונחים הללו (למזלם ההבל הרב-תרבותי עוד לא היה אז באופנה). הנימוק הוא אכן נמצא על דרך ההיעדר במגילת העצמאות. אכן דב"ג והחבר'ה לא הקפידו לעשות שימוש בהבחנות של מדעני המדינה. קרוב לוודאי כי הם הקימו אחת, אבל אין לדעת.

דעתי על השורה הזו חיובית. אמנם למיטב הבנתי ומהיכרות חוזרת ונשנית עם המסמך המופלא הזה – מגילת העצמאות אם זה לא ברור – הוא מדבר על רפובליקניזם באופן מובהק אבל גם על פלורליזם וממילא גם על אינדיבידואליזם. האם יש צורך להכריע בין השיטות? האם לא מספיק לחנך את אזרחי העתיד (וההווה, שכן כל עוד אנו בחיים החינוך שלנו לא מסתיים אף פעם) להבנה שכולנו שייכים לכלל\לחברה ומצד שני כל אחד מאיתנו יחיד ומיוחד (הוא לא חייב כמובן, הוא יכול בשם האינדיבידואליזם להכנע לתרבות המותגים ולהוציא 1000 ₪ על ג'ינס מלא חורים ו6000 ₪ על אייפון6)? נדמה לי שכן. הלאה.

"על רקע העמימות הזו, יש בשיח הציבורי בישראל מגוון דעות לגבי המהות היהודית והמהות הדמוקרטית הרצויות של המדינה" – ההיבט כאן תיאורי עובדתי והנימוק שלו קורא לקורא לקחת חלק בשיח.

דעתי על השורה הזו היא מחיאות כפיים. אמן ואמן כן יהי רצון. אולי המילה 'עמימות' מדוייקת פחות מהמילה 'מורכבות' או 'גיוון' או 'ויכוח' או 'פולמוס' או אפילו 'מבוכה' (אני מעדיף מלים חיוביות וממריצות כמו 'מורכבות' או 'פולמוס', אבל זו דעתי והיא לא קובעת) אבל בסך הכל המשפט הזה נכון ומבורך. הוא גם משמש כבסיס לכל מה שבא אחר כך בפרק עצמו: שורה ארוכה של עמדות אישים למיניהם, שמטרתן כפולה – לפתוח בפני התלמיד עולם של מחשבה ולעודד אותו לפתח מחשבות משל עצמו על העולם.

מיצינו.