פרק
ל"ב מתמקד ברשות השופטת ומטבע הדברים אתמקד בסוגייה החשודה ביותר בהקשר הזה –
תפקידו של המשפט העברי.
אבל לפני
זה, 'תסמונת באדר-מיינהוף' בכפית: אחרי שהכרזתי שמעולם לא שמעתי על דימוי 'הארנק
והחרב' שמחברי הספר הכריזו עליו באחד הפרקים הקודמים כ"רווח", הנה הוא
שוב, והפעם בציטוט הפתיחה מדברים שאמרה רות גביזון (חביבת הספר וגם חביבתי – המלצה
כללית לחובבי תורת המדינה והשכל הישר: רות גביזון. מאמרים וספרים והופעות
ביוטויוב. תענוג צרוף, ותמיד!): "בתי המשפט" כתבה גביזון, "נקראים
לעיתים 'הרשות הפחות מסוכנת', מפני שאין להם 'חרב' או 'ארנק' כמו לרשויות
הפוליטיות. הם פסיביים ומחכים שהסכסוכים יובאו בפניהם". תודה באדר, סליחה
מיינהוף, 'חרב וארנק' איט איז.
ועכשיו
למשפט העברי ותפקידו במדינתנו היהודית-דמוקרטית. או לפחות כפי שהדבר מתואר בספר
ומה ניתן להבין מכך באשר לחתרנותו האנטי-דמוקרטית כביכול, זו שטוענים כנגדו בכל
אופן.
ובכן,
נקודת המוצא חשובה ונכונה. הספר מנגיד או לפחות מעמיד זו מול זו שתי שיטות משפט
הרווחות בעולמנו: המשפט המקובל והמשפט הקונטיננטלי "המבוסס על קובץ חוקים
מפורט שחוקק הפרלמנט". ישראל ירשה את השיטה הראשונה מהבריטים ותודה לאל
השמיטה את השטות המצמררת הזו המוכרת מסדרות טלוויזיה אמריקניות בעיקר: המושבעים.
נעיר בלי ששאלו אותנו שהשיטה הזו היא ירושה מימי הביניים והפסוק החז"לי הידוע
'אל תשפוט אדם עד שתגיע למקומו' הוא התשתית הפילוסופית (המטופשת כאמור) שרק נגרים
יכולים להבין נגרים, או רק אצילים יכולים להבין אצילים וכן הלאה.
סיכום
ביניים: ההבחנה הזו בין שני סוגי המשפט בתוספת ההכרעה בישראל שלוותר על הטיפשות
הזו של חבר מושבעים הופכים את השיטה הישראלית בעיני לשיטה טובה עוד יותר מכל שיטה
אחרת שכן היא לוקחת את הטוב משני העולמות. אבל זו רק דעתי ואני בהחלט לא משפטן.
הלאה. על
'המשפט המקובל' "נוספו עם השנים מקורות השפעה נוספים", כך כתוב בעמ' 408
המפרט את מקורות ההשפעה הללו: השפעת שופטים; תקדימים, השיטה הלעומתית (תובע מול
נתבע וכן הלאה כשבניגוד לשיטה הקונטיננטלית השופט "אינו עוסק בהבאת ראיות
וממעט לחקור ביוזמתו את העדים".
חשבתי
שבמסגרת רשימת התוספות יופיע גם המשפט העברי. אבל הוא מקבל מקום משל עצמו, בהמשך. מה כתוב? שקודם כל הוא עוסק "בתחום המעמד
האישי". הדגש במקור ואני שמח למצוא אותו כאן כי כשאני מלמד 'הרעיון
הדמוקרטי' במכללה תמיד יהיה הסטודנט התורן שיספר בלהט שישראל היא מדינת הלכה
"כי עובדה – מחייבים אותנו להתחתן ברבנות". שעל כך אני מנסה לומר, בדרך
כלל בלי הצלחה כי אנו חיים בתקופה בה הידיעות בקושי מזיזות לדיעות, שראשית אף אחד
לא מחייב אותנו לעשות כלום, ושנית שחתונה עם כל הכבוד זה רק חלק קטן בחיים.
(אני
מכיר אנשים שחוו את העניין הזה שלוש פעמים. חייו של אדם בארצנו נמשכים בערך פי
10,000 מזה ולכן כדאי לבחון את החיים במונחים רחבים מעט יותר מאשר טקס חתונה
שכאמור אף אחד לא מחייב אף אחד לבצע אותו בכלל ובפרט בצורה כזו או אחרת. כל מה
שכתבתי בסוגריים הוא עובדות, כלומר ידיעות, ולא דיעות. שימו לב למיקום של האות 'י'
בשתי המלים הללו. אפשר לעשות יופי של מדרש: אם אלוהים [כלומר 'י'] מופיע לפני האדם
[המיוצג לצורך היצירתיות שלי באות 'ד'] הרי שיש סיכוי טוב יותר להגיע להבנה טובה
של המציאות, ולהפך. אבל אני מוכן לוותר על המדרש הזה)
אבל
המשפט העברי הוא לא רק בענייני חתונות וגירושין, אלא הוא מופיע בחוק יסוד יסודות
המשפט "המאפשר הסתמכות של בתי המשפט האחרים על המשפט העברי במקרה של לקונה".
לא הבנתי מה זה "האחרים", אבל בכל אופן הספר עושה נכון כשהוא מביא את
הציטוט המלא מחוק יסודות המשפט בעניין זה, שלא מותיר שום ספק לגבי כוונת המחוקק,
ומשמיט או אמור להשמיט את הקרקע תחת רגלי אלו העסוקים מבוקר עד ערב להזהיר מפני הפירכה
הכרוכה בצירוף הבלתי-אפשרי ממילא 'מדינת הלכה':
"ראה
בית המשפט שאלה משפטית הדורשת הכרעה שאין לה תשובה בהלכה פסוקה או בדרך של הקש,
יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל".
הפעם ההדגשות שלי ואני מרשה לעצמי לקוות שאין צורך להסביר את הדברים.
אכן כן,
"אין הגדרה בחוק" לגבי השימוש ב"מורשת ישראל", ובניגוד לכאלו
שאולי יחשבו שזה רע מאד, אני רואה בכך עוד יתרון עצום למערכת המשפט הגאונית
שהתפתחה כאן כחלק מהרנסנס היהודי שחוללה הציונות (על הסטייה וההטייה הציונית שלי
מוזמן הקורא התמה והמזועזע לשוב ולקרוא את מניפסט הפתיחה של בלוג זה. בקיצור: אני
ציוני ומודה באשמה ובעובדות גם יחד).
הנה למשל
השופט העליון מנחם אלון סבר שהמושג 'מורשת ישראל' הוא למעשה "עקרונות המשפט
העברי, שהוא ההלכה, ההגות והיצירה היהודית שנוצרה במהלך הדורות". אהרון ברק,
ההוא מהכל-שפיט וכל הארץ משפט ומהפכה חוקתית, סובר לעומת זאת כי "מורשת ישראל
היא מושג לאומי החובק את המורשת של האומה, הישנה והחדשה גם יחד".
מה השוני
בין העמדות? אם בכלל אז אך ורק על ציר הזמן. אלון שם את הדגש על העבר ואילו ברק מבקש להוסיף
לעבר גם "את מורשתו של הרצל ואת מורשתו של אחד העם" וכמובן "את זו
העולה מספרות חילונית".
אכן שוני
חשוב, אבל אני, סליחה, שוב פעם זה תוצר של ההטייה הציונית שלי, מחפש את המכנה
המשותף בין שתי גישות אלו ל'מורשת ישראל'. אז הנה זה: גם אלון וגם ברק רואים
במורשת הזו הרבה יותר מאשר משפט והלכה ושניהם כוללים בו "הגות ויצירה
יהודית". הואיל ואלון אפילו כותב במפורש "במהלך הדורות" אני מרשה
לעצמי לומר שבחשבון אחרון אין בין גישתו לבין זו של ברק שום הבדל. שכן "במהלך
הדורות" כולל את הרצל, את אחד העם ואת עגנון, גרוסמן ועוז.
אבל אני
לא משפטן, אבל אולי זה יתרון במקרה הזה, כי תפקידו של המחנך הוא להצביע על
המחלוקות, לחפש את המכנה המשותף ולעשות את כל זה תוך כדי קריאה הגונה ואמינה של מה
שכתבו חכמים ממנו, ובמקרה של אלון וברק מדובר בחכמים גדולים, גדולים מאד.
תם ונשלם
הדיון במשפט בכלל ובתפקידו של המשפט העברי בתוכו בפרט ומי שרוצה להמשיך לבלבל את
המוח שישראל היא מדינת הלכה או שהיא בדרך לשם, שימשיך. אין טעם לחזור על ההבחנה
בין ידיעה לדיעה וממילא על אנשים מסוג זה חל הפסוק האמריקני please
do not confuse me with facts
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה