פרק י"ב - שלטון העם (והפנייה למאמר חד בשבח משאל העם)

פרק י"ב עוסק בעקרון שלטון העם ובחירות. הוא כל כך צפוי, טריוויאלי ומובן מאליו שאני לא חש צורך להרחיב לגבי הכתוב בו. רק ארצה להבהיר שבמלים 'צפוי, טריוויאלי ומובן מאליו' אינני מתכוון לשלול אותו אלא ההפך: לטעון שכל מה שכתוב בו מקובל ונכון. סביר להניח שכל תלמיד בכל חטיבת ביניים בישראל (ובעולם הדמוקרטי כולו) אמור להיות מסוגל להבין מקריאה ראשונה את כל מה שכתוב בו ולכן אין שום סיבה להעיק על הקורא בעוד רשומה שבעצם תחזור על המובן מאליו: "שלטון העם הוא אחד העקרונות המרכזיים וההכרחיים לקיומה של דמוקרטיה. הרעיון הוא שהמדינה קמה על ידי העם – ולמענו. כלומר האזרחים הם הריבון במדינה והם מקור הסמכות" סוף ציטוט מעמוד 137.

אבל אם כבר התכנסנו לעיין בספר האזרחות החדש, שווה לומר מילה או בעצם כמה מלים על 'משאל העם', שהוא אחד מהכלים השנויים במחלוקת – פחות בשוויץ (אותה שוויץ המשמשת לא פעם כנקודת יחוס אולטימטיבית עבור מבכי הדמוקרטיה הישראלית) ויותר בישראל -  למימוש עקרון "ריבונות העם".

לפני שאפנה את הקורא למאמר קצר וחד בנושא 'משאל העם' פרי עטו של חבר ושותף לדרך, איש שהוא גם יהודי וציוני וחילוני וגם פרוגרסיב ודמוקרט, אומר שאני מאלו הרואים במשאל העם כלי לגיטימי לחלוטין, שאמנם אין להפריז בשימוש בו, אבל שהצגתו ככלי פסיבדו-דמוקרטי (או 'פופוליסטי' אם לעשות שימוש רווח ומעוות – שהרי הפופוליסטים היו חברי 'מפלגת העם' בארה"ב של סוף המאה ה-19 ותרומתם להעמקת השוויון החוקי והחברתי בארצם גדולה מאד!) שוב מעידה על שולליו ולא עליו עצמו.

אם להיות יותר ברורים: בישראל מתנגדי משאל העם הם אלו המסתתרים תחת הכותרת היומרנית 'מחנה השלום', אותם אנשים הסבורים שהם 'יודעים טוב מכל אחד אחר מה טוב למדינה' כי אם לא תהיה נסיגה 'העולם' יעשה 'ככה וככה' וכן הלאה. אלו אנשים שרוממות הדמוקרטיה בגרונם, ושמפעם לפעם – כמו במקרה של הספר הנדון – הם עולים על סוסי המלחמה שלהם ויוצאים למסע צלב להצלת הדמוקרטיה הישראלית מידי האויב המסוכן ביותר שלה (לדעתם): העם.

בכל אופן, הנה מאמר בנושא מאת אורי הייטנר, שכפי שתוכלו לראות בעצמכם, הכיר את נושא משאל העם מכמה צדדים: גם תיאורטיים אבל גם מעשיים-פוליטיים-אזרחיים.

למען הסדר הטוב ראוי להוסיף שהפרק עוסק גם בעוד בעייה הנחשבת בעיני רבים בישראל כבעייה המרכזית של הדמוקרטיה הישראלית: שיטת הבחירות. גם בעניין זה אני ממליץ לעיין בספרם המבריק של עינת וילף וצבי ביסק שכותרתו מצביעה במפורש על הכיוון הנכון (לדעתם ולדעתי): 'זו לא השיטה טמבל'. במסגרת ספרם הם מסבירים מדוע השיטה בישראל לא רק שאיננה הגרועה שבשיטות ושאין לה ולבעיית המשילות ולא כלום (להפך – המשילות היא בעיה אקוטית דווקא בשיטה האמריקנית שגם היא כמו השוויצרית מוצגת לא אחת בפי אבירי הדמוקרטיה הישראלית כמזור לכל הצרות ).

כך או אחרת – יתכן וביסק, וילף ועבדכם הנאמן טועים (גם) בעניין זה. אבל מנקודת המבט המעסיקה אותנו בבלוג זה עולה כי גם פרק י"ב לא ראוי לשום מתקפה פרועה (או אחרת) משום צד, כולל מצד אלו הרואים עצמם כבעלי מונופול על הדמוקרטיה, מקורותיה, עקרונותיה, שורשיה ופרשנותה. או בקיצור: (עוד) פרק טוב (עד טוב מאד).