פרק
י"ח עוסק בשלטון החוק. מהר מאד מגיע הפרק לסוגיה הכאובה של רצח רבין וממנה
לסוגיות דומות של סרבנות פוליטית כזו או אחרת. שוב, צריך הרבה מאד דמיון כדי להציג
את הדיון בפרק זה כמבטא הטייה 'ימנית'. אם בכלל אולי ההפך, שכן הטבח בכפר קאסם
תופס מקום בולט, כמו גם הויכוח על השאלה האם ההסתה תרמה לרצח רבין או שמדובר היה
בכשל אבטחתי.
הואיל
ואני חושב שגם הפרק הזה מאוזן ונכון ומכיוון שאין לי מה לתרום לדיון ברצח רבין
יותר מאשר כבר
כתבתי למשל כאן, אני מעוניין להקדיש את העמוד הבא למימד שכלל לא בא לידי ביטוי
בפרק הזה, אבל הוא כמעט ולא בא לידי ביטוי בשיח הציבורי בכלל: אי קיום שלטון החוק
על ידי בא כוחו הישיר של המחוקק: המדינה עצמה.
הנה זה
בקיצור: המדינה – ליתר דיוק משרד האוצר – הוא עבריין שיטתי וסידרתי. תארו לעצמכם
שאלוף פיקוד הצפון מחליט על דעת עצמו להפציץ את ביירות או לפלוש לדרום לבנון. מה
היה דינו? בדיוק. דין בוגד במלכות. תארו לעצמכם איש מוסד שעל דעת עצמו מחליט לשתול
סוכן חשאי בממשלת רוסיה. תארו לעצמכם שתחנת המשטרה באילת מחליטה שהיא לא עוסקת
יותר באלימות במשפחה. תארו לעצמכם מנהל בית חולים ממשלתי שמחליט ככה על הבוקר שהוא
לא מטפל יותר באנשים שגובהם מתחת ל-1.60. אין ספק שיש לו סיבות. הוא יודע טוב
מכולם מה זו בריאות. תמשיכו לבד עם כל הדוגמאות הללו שהכותרת שלהם היא אחת: אי
כיבוד שלטון החוק.
ובכן,
הנה ברייקינג ניוז. אלוף פיקוד הצפון רואה עצמו כפוף לרמטכ"ל הכפוף לשר
הבטחון הכפוף לראש הממשלה הנותן דין וחשבון בפני הכנסת הנבחרת על ידי העם. תמשיכו
לבד את כל ההיררכיות הללו. תמשיכו אבל תעצרו עם פקידי האוצר. הם חיים בפלנטה אחרת.
עקרונות הדמוקרטיה לא חלים עליהם. זוהי עובדה שימיה כימי משרד האוצר בערך אבל
התופעה הפכה לבלתי נתפסת בהיקפה הכמותי והאיכותי מאז ימי 'תכנית הייצוב' שסידר לנו
כאן הסוציאל-דמוקרט הידוע שמעון פרס.
אנסה
להסביר זאת שוב, בקיצור, על פי עקרונות הדמוקרטיה ועל פי המימד הנדון בפרק
י"ח – שלטון החוק. אז סליחה על הטרחנות, אין ברירה, מדובר בעניין רציני מאד.
כל כך רציני שלאף אחד כמעט אין אומץ לומר עליו מאומה. אז ככה. על פי עקרונות
הדמוקרטיה העם בוחר את נציגיו בבחירות חופשיות פעם בארבע שנים (בערך). נציגי העם
המוכרים גם בכינוי 'חברי כנסת' ממליצים לנשיא להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על אותו
ח"כ בעל הסיכוי הגבוה ביותר להשלים את המלאכה תוך 42 יום, לא כולל הארכה. כל
ממשלות ישראל כמו כל הממשלות של מדינות בעלות שיטה פוליטית דומה הן ממשלות
קואליציה. כלומר ממשלת ישראל מורכבת מכמה מפלגות ולכל מפלגה בהתאם לגודלה מספר
שרים ואחד מהם הוא שר האוצר ואחד מתפקידיו הוא להכין את תקציב המדינה. תקציב
המדינה הוא חוק. כמו כל חוק אחר הוא מקבל את אישור הכנסת.
במלים
אחרות, שר האוצר מציג בפני נציגי העם את התכנית הכלכלית לשנה הקרובה. כך נסגר מעגל:
העם שבחר את נציגיו מקבל מנציגיו חוק תקציב שבאמצעותו תנוהל הכלכלה שלו, של העם,
באמצעות המסים שהעם משלם בכל חודש בערך בשלל צורות וקנסות ואגרות וארנונות והיטלים
ובלו ומעמ וכן הלאה. כל הכסף הזה אמור לחזור אליו באמצעות ההסכמים שהושגו בממשלת
הקואליציה שהורכבה על בסיס הכנסת שאותו העם בחר. התקציב מעתה והלאה – כלומר במהלך
השנה הקרובה – יועבר על פי סעיפיו ועל פי כללי מנהל תקין באמצעות פקידים ממונים
שתפקידם בעניין הכסף דומה לתפקידו של פקח במגדל התעופה בנתב"ג שלא קובע איזה
מטוסים של איזו חברה ינחתו בארץ אלא הוא עסוק בלדאוג שהמטוסים הנוחתים לא יתנגשו
זה בזה ובאלו שממריאים. תפקידו של פקיד האוצר מקביל לזה של נהג הקטר שלא קובע את
תדירות הנסיעה בין חיפה לבאר-שבע אלא רק מוודא שהרכבת עוצרת בתחנות הידועות ברציף
ולא לפניו ולא אחריו כדי שהדודה ימימה והנכד שמואל ירדו בבטחה מהרכבת ולא ינקעו
חלילה את הקרסול. תמשיכו לבד את הדוגמאות שהכותרת שלהן היא 'שלטון החוק' ותת
הכותרת היא 'השירות הציבורי'.
עד כאן
התיאוריה. ומה קורה בפועל? כן, נהג הקטר עוצר על הרציף, הפקח מנחית את המטוסים,
הסוור פורק את האניות ומנהל בית החולים שיבא מנהל את בית החולים שיבא. אבל פקידי
האוצר מתנהגים כאילו אין דמוקרטיה ואין חוק ואין שלטון חוק ואין הסכמות
קואליציוניות ואין ספר תקציב ואין חוק תקציב ואין מחוייבות של מדינה לאזרחיה שהם
אלו שבוחרים את מנהלי המדינה וגם משלמים להם את משכורתם.
איך
פקידי האוצר עושים זאת? פשוט וקל. הם עושים מה שהם רוצים. הם בלי ספק משוכנעים שהם
חכמים וראויים ויודעים יותר, ויתכן תיאורטית שזה נכון, אבל על פי הרעיון הדמוקרטי
אין לכך שום חשיבות. כי אם זה היה הכלל – שרק חכמים (בעיני עצמם או בעיני כמה
עורכים כלכליים של עיתון לאנשים חושבים וכמה מצאצאיהם הרוחניים בתחנת רדיו המשדרת
מהשטח את מה שקורה עכשיו) מקבלים ומבצעים החלטות – לא היתה דמוקרטיה שהיא שיטה
המבוססת בין השאר על הרעיון שגם למטומטמים מותר לבחור את נציגיהם לכנסת ואדרבא,
שחלק מהמטומטמים ממש מגיעים לכנסת כדי
לייצג את הדגנרטים שבחרו בהם. כי זה, מה לעשות, יסוד הדמוקרטיה – אחרי אלפי שנות
התעלמות מהסתומים, הנה קיבלו הסתומים, הכסילים, האהבלים והאידיוטים זכות לבחור
ולהבחר. זו השיטה.
בכל
אופן, פקידי האוצר רואים עצמם נעלים מהרעיונות הללו והם פועלים בהתאם. הפרקטיקות
מגוונות ומדהימות אחת אחת, וכאן אסתפק בלהצביע על המוכרת והמוצלחת ביותר, שיש לה
גם שם המדבר בעד עצמו: תת-הביצוע. העם דרך נציגיו החליט שבית חולים או בית ספר או
עירייה או אגף במשטרה או מחלקה במשרד הבריאות וכן הלאה יקבל 100% תקציב (אין
חשיבות למספר עצמו)? אז העם החליט. הו גיבס א פאק. בוודאי לא פקידי האוצר שיעשו
הכל כדי שבסוף השנה – לא לפני שהם יקיזו זיעה עצבים ולפעמים גם ממש דם (לא שלהם חלילה,
אלא של קרבנותיהם האזרחים – בין אם מדובר באזרחים מקבלי שירות ובין אם מקובל
בנותני השירות) – ה-100% יהפוך ל95%, או 93%, ואם אפשר 80% והכי טוב אם זה יהיה
ממש 0%. למה? למה לא.
ההגינות
מחייבת לומר שמהבחינה הזו אין שום הבדל בין הספר הנדון לכל ספר אזרחות אחר. אמנם
עוד לא הגעתי לפרק הכלכלי של הספר הזה, אבל הצצתי בתוכן ואני כבר מוכן לדיון
המשמים והשגרתי הבנוי על ההבחנה בין 'ניאו-ליברליזם' בלה בלה לבין
'סוציאל-דמוקרטיה' בלה בלה עם כל הסימנים הרגילים של הדיון בשתי ההפשטות המוגבלות
הללו: כן מעורבות לא מעורבות של המדינה, כן שוק לא שוק ושאר ירקות, חלקם טריים
רובם רקובים. אבל עוד לפני שהגעתי לפרק ההוא אני מנחש שמילה לא תהיה בו כפי שאין
מלה כזו באף ספר אזרחות אחר כולל לא ביצירת המופת המרשימה מהרבה בחינות ומהרבה
בחינות לא פחות מאד לא מרשימה שהופקה במכון הישראלי לדמוקרטיה על ידי תותחים כבדיםבדמותו של יצחק גל-נור.
אבל אם
כבר הפרק הזה, פרק י"ח עוסק בשלטון החוק, ואם כבר הבטן שלי התמלאה כדבעי
מהעבריינות השיטתית הזו של ממלכת האוצר שמדינת ישראל היא הוסאל שלה, אז לפחות אצרף
את הקול החלש והלא חשוב שלי, לקולות אחרים חלשים וחשובים בערך באותה מידה, אם כי
חכמים בהרבה. הנה
כאן קישור לבלוג של אבשלום בן-צבי, בחור צעיר ומאד נבון שמנהל מעקב שיטתי (בין
השאר) אחרי ההתנהלות האמיתית של הכלכלה בישראל, ובין השאר מתצפת על פקידי אוצר
בפועל ובדימוס. 'כנסו כנסו' כמו שאומרים בטוקבקית, 'כנסו כנסו' ותראו שכל מה
שכתבתי לעיל לא נובע מאיזו פטרייה לא מוצלחת או מוצלחת מדי שלעסתי וגם לא מחומר
מיוחד המתגלגל לו בתוך טבק מהפיצוציה השכונתית, אלא עולה בקנה אחד עם דברים
שאומרים על עצמם פקידי אוצר בדימוס. 'כנסו כנסו', תעשו לעצמכם טובה ותשמעו אנשים
בכירים המסבירים לכם שחור על גבי לבן בין שתי כריכות שראו אור בבית דפוס רשמי
ונמכרו בשבוע הספר ובכל חנות ספרים שהם נמצאים מעל לדמוקרטיה. ב מ פ ו ר ש.
אחר כך
תעברו לדון בהבלים שאומר יונתן בן-ארצי, עוד אידיוט שימושי מביך בעליבותו
האינטלקטואלית, המגייס את 40 מליון הנספים במלחמת העולם הראשונה כדי להסביר מדוע
הוא לא מוכן להתגייס לצבא ההגנה לישראל (עמ' 246 למי שממש לא יכול להתאפק והוא
חייב לקרוא את דברי ההגות המופלאים הללו)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה