פרק
כ"ג מבטיח "להציג את מורכבות המשטר הדמוקרטי, לבחון את הסכנות האורבות
למימושו ולהצדיק את קיומו". אודה ולא אבוש שעוד לפני שהתחלתי לקרוא בפרק אני
מניח – על סמך קריאת 293 העמודים שקדמו לו – שגם כאן לא נמצא שום דבר מפליל.
לכל
היותר נמצא שוב ביטויי מחשבה שלאורך הביקורת שלי עד כאן כיניתי אותם ביהירות של
היסטוריון 'צורת מחשבה של מדע המדינה'. והנה, כבר בעמוד הפותח יש לי 'הוכחה' קטנה
אבל לא-לא חשובה כלומר חשובה.
בשורה הראשונה
כתוב ש"במאה ה-20 החל תהליך דמוקרטיזציה" זאת אחרי "מהלך ההיסטוריה
האנושית" בה "פעלו אינספור משטרים לא דמוקרטיים. ובכן, שוב נוח או נח
בשבע שגיאות או שגיעוט.
ראשית,
התהליך החל הרבה לפני המאה ה-20, וכפי שכבר טענתי בדיון באחד הפרקים הקודמים, דרך
נכונה להבין את מורכבות הדמוקרטיה (וזו המטרה המוצהרת של פרק כ"ג) היא להבין
כיצד היא צמחה מתוך ההפך הגמור שלה, או לפחות מה שנראה כהפך הגמור. ומדובר בתהליך
ששורשיו לכל המאוחר במאה ה-18, שהיא גם המאה המסתיימת אפילו לדעת מדעני מדינה בשתי
מהפכות דמוקרטיות למדי: האמריקנית והצרפתית.
את
'המהפכה המהוללת' שהתרחשה באנגלית עוד במאה ה-17 ושבמרכזה העצמת כוחו של הפרלמנט
ביחס למלוכה (אבן יסוד בשיטה הדמוקרטית כידוע [?]) אני לא מזכיר כדי לא להעמיס
יותר מדי היסטוריה על מדעני המדינה. כאן אמור לבוא סמיילי מרכך.
בכל אופן,
זו תקלה ראשונה. אבל התקלה השניה חשובה בהרבה. כותבי הספר מפנים את התלמיד לערך
'דמוקרטיזציה' המופיע כאמור בשורה הראשונה. הנה ההגדרה: "תהליך המעבר מחברה
לא דמוקרטית לחברה דמוקרטית, הכולל מספר שלבים: חינוך – חשיפה לערכים
דמוקרטיים במערכת החינוך ובכלי התקשורת. הזדהות והפנמה עם ערכים כמו חירות ושוויון. ולבסוף, כינון משטר
דמוקרטי המממש את הערכים האלה".
הנה זה
שוב. מציע למיטיבי הלכת להצטייד במים כי אכן האבסורד כאן צווח לשמים. אז אולי כדאי
לשים אטמי אזניים. אתם יושבים? מה זה 'דמוקרטיזציה'? "תהליך המעבר מחברה לא דמוקרטית לחברה
דמוקרטית, הכולל מספר שלבים: חינוך – חשיפה לערכים דמוקרטיים במערכת החינוך
ובכלי התקשורת. הזדהות והפנמה עם
ערכים כמו חירות ושוויון. ולבסוף, כינון משטר דמוקרטי המממש את הערכים
האלה".
בואו
נדמיין את התהליך הזה, ושימו לב שלא כתבתי 'תהליך היסטורי'. בואו נדמיין את התהליך
המדיני הזה, באופן מדעי: יושב לו העריץ בכסאו בארמון ומחליט שהגיע הזמן לוותר על
עמדות הכוח שלו. 'מה רע בדמוקרטיה' הוא בוודאי שואל את עצמו. אולי הגיע אליו מסר
מהעתיד, מי יודע. חושב, אומר ועושה: הוא מזמן לחצרו אלף אנשים טובים ומכריז עליהם
כעל אנשי חינוך לדמוקרטיה (בקיצור: אחל"ה). אלף האחל"ה הללו פוצחים
בחינוך לדמוקרטיה במערכת החינוך הכללית (שגם היא נפלה ככה מהשמים בשיטת dues ex machine) ובתקשורת (היא תמיד היתה כפי שבוודאי יספרו לכם בחוג לתקשורת.
ההוכחה? 'ציורי המערות'. מה, זה לא תקשורת? בטח תקשורת). הלאה. אלף האחל"ה
מוודאים שכל תושבי המדינה (מתי הם הופכים לאזרחים לא ברור אבל אלוהי מדע המדינה גם
הוא יודע להביא ישועה לוגית כהרף עין, לא לדאוג) "מזדהים ומפנימים עם ערכי
החירות והשוויון" (הם ללא ספק נולדו עם האינטואיציה להיות בני חורין ושווים
ואם לא, אז אפשר למהול עוד כמה טיפות של dues ex machine בתבשיל). בשלב הזה חוזרים מנהיגי האחל"ה
לעריץ ומספרים לו שעכשיו הוא יכול "לכונן משטר דמוקרטי המממש את הערכים
הללו".
ועוד
אומרים שפיטר ג'קסון, ג'ון רונלד רעואל טולקין או ג'יי קיי יצירתיים. אני בכל אופן
סבור שאת עמוד 294 אפשר למכור ל-MGM או אולי לDISNEY או PIXAR.
אז אם
לשפוט על פי הערך 'דמוקרטיה'
באנציקלופדיה העברית, דמוקרטיזציה היא תהליך בו חלה "התפתחות ניכרת של
הקף הפעולה הפוליטית הבלתי אמצעית וחדירתה ההדרגתית לתוך תחומי חיים רבים – כלכלה,
חינוך וכיו"ב". במלים אחרות, הדמוקרטיזציה – אם בכלל – מתרחשת במהופך
מהאגדה שמציע לנו ספר הלימוד החדש, ואמנם מי שמכיר ולו כזית את תולדות הדמוקרטיות
במאה ה-20 יודע עד כמה לא מדובר בתהליך מובן מאליו 'אפילו' לא בדמוקרטיות ותיקות
וחזקות כמו ארה"ב.
אבל מה
אני יודע על מה אני מדבר? אני מתנהג כרגע כמו גרועי מבקרי הספר שקרוב לוודאי לא
פתחו אותו אף פעם והם משעינים את ביקורתם על העובדה שברדיו ובעיתון לאנשים חושבים
קטלו אותו מכל וכל. אז הבה נתקדם הלאה במעלה הפרק ונראה האם תקלת 'הדמוקרטיזציה'
היא היחידה והפרק לפיכך ראוי לכמה מלים טובות למרות התקלה החמורה הזו (והיא חמורה
מאד מאד).
ובכן,
המשך הפרק כפי שהערכתי לפני שהתחלתי לקרוא בו עומד יפה על הנקודות החשובות: הוא
מזהיר מפני אדישות האזרחים, ומצביע על "הסכנה שבפנים" כלומר על הנטייה
האנושית לחפש 'מנהיג חזק'. הפרק גם מציין דוגמאות למדינות בעיתיות מבחינה דמוקרטית
כמו סין, צפון קוריאה וכמובן גרמניה האומללה של ויימאר, אבל בעניין זה אני חושב
שמדובר בטעות. לא כי הדוגמאות לא נכונות או לא ראויות אלא כי הן יותר מדי טובות.
המרחק בין כל מדינה באירופה למשל לבין צפון-קוריאה כל כך גדול שקשה להסיק מסקנה
משמעותית. כך גם לגבי גרמניה של שנות ה-30'.
לעומת
זאת לו היו נזכרות דוגמאות כמו ארגנטינה בשנות ה-70' הלקח היה משמעותי יותר. כי
בשום אופן לא מדובר בחברה הנוטה לאוטוריטאריות וגם לא מדובר בארץ לא מפותחת וכידוע
רמת ההשכלה בארגנטינה היא מהגבוהות בעולם ובוודאי יחסית לכל מדינות העולם השלישי.
גם אי אפשר לומר שהחברה הארגנטינית התאפיינה באדישות פוליטית. ההפך הוא הנכון.
ולכן – ושוב סליחה על ההיסטוריון שבי – אין שום נוסחה ברורה שאפשר לרשום על הלוח
בנקודות, ולכן – שוב סליחה על המחנך שבתוך ההיסטוריון שבי – המסקנה החינוכית היא
ללמד כמה שיותר דוגמאות ולא לשוב כמו תוכים לדוגמאות השבלוניות: סין, ברה"מ,
צפון-קוריאה, ויימאר, היטלר.
אדרבא,
ההגיון הזה מוביל להתמקדות בדמוקרטיות מתפקדות דווקא. השאלה שהתלמיד אמור לשאול
עצמו היא מה מעכב את הדמוקרטיזציה בארה"ב למשל. כלומר איך זה יכול להיות
שאחרי 620 אלף הרוגים במלחמת האזרחים ועוד אלפי שחורים שנרצחו בלינצ'ים על ידי
לבנים בדרום אחרי מלחמת האזרחים (כן, זה המספר) ואחרי שהשלטון הפדרלי כלא במחנות
הסגר כ-140 אלף אמריקנים ממוצא יפני (שליש מהם אזרחים!) וכן הלאה, אה, כן, ואיך זה
שאחרי מקארתי ורצח מרטין לותר קינג ומלקולםX, וביל קוסבי וויטני יוסטון, איך זה שעדיין, אה,
ומייקל ג'ורדן ובאראק אובמה!!, אז איך זה שעדיין יש גזענות כה מושרשת בדמוקרטיה
הזו?
אותו סוג
של שאלות אמור להיות מופנה קרוב יותר, נגיד לאזור שבין קוי הרוחב 34 ו-30 במרחק של
בערך 1200 ק"מ מזרחית לאי כרתים. אבל בלי לחץ, דמוקרטיזציה היא כנראה משימתחיים מתמשכת. מה 'כנראה', בטוח.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה