פרק
ט"ו הוא אחד הארוכים ביותר בספר ובצדק, שכן הוא עוסק במכלול ההיבטים הקשורים
לזכויות האדם, זכויות האזרח וחובותיו. הוא גדוש בהבחנות משנה חשובות ובדוגמאות
רבות המדגימות עד כמה מדובר בנושא מורכב הן להגדרה והן לביצוע.
כמו בפרק
הקודם גם כאן המחברים נזקקו לדעתי באופן לא מספיק מדוייק להשפעת הדתות
המונותיאיסטיות על התפתחות עקרון זכויות האדם, ובחלק אם לא בכל המקרים, הטיעונים
בהקשר זה מובאים ללא ביקורת מינימלית ולכן יוצרים מבוכה.
כיצד
אפשר לדבר למשל על עקרון שוויון ערך האדם אצל הדרוזים למשל, כשלכל ידועה הפרקטיקה
של דיכוי נשים החמור אצל הדרוזים עוד יותר מאשר אצל המוסלמים?
ובכלל, כפי שכבר כתבתי בהקשר זה במקום אחר, שוויון ערך
האדם או ליתר דיוק שוויון ערך כל הברואים ביחס לבורא, הוא אכן רעיון מונותיאיסטי
ישן וטוב, אבל בפועל הוא לא הביא לתמורה חברתית שתתרגם את שוויון הערך הזה לחיים
של שוויון ערך ובמקום זאת הבטיח הממסד המונותיאיסטי תמורה לאגרת הסבל האנושי (שאכן
חולק ובשפע לכל באי עולם להוציא שכבה זעירה של אנשי עילית) רק בעולם הבא.
במלים
אחרות, שורש ההבדל בין עקרון שוויון הזכויות בדמוקרטיה המודרנית לבין עקרון זה בתרבויות
המסורתיות למיניהן, ממוקם על ציר זמן חיי
האדם. אם בתרבויות המסורתיות מלכתחילה האדם הקטן הוא קטן לא 'רק' ביחס לאלוהים
ולנצח (ולקתדרלה) אלא גם ביחס לגדולים כמו משה וישו ומוחמד והמשיח, הנה בתרבות
הדמוקרטית המודרנית כל אדם שווה בערכו
למשה ולישו ולמוחמד ולמעשה הוא שווה מבחינה מעשית עוד יותר כי בניגוד אליהם הוא
לוקח חלק פעיל בחברה בה הוא חי פשוט כי הוא חי והם פחות. אבל באותה נשימה, על כל
אדם חי חלות גם חובות האזרח והאדם, מה שאי אפשר לדרוש לא מגדולי העבר ולא מהמשיח
שיבוא במהרה בימינו אמן (או שלא).
הספר לא
עומד על כך ועל הנזק שבדבר עמדתי ברשומה הקודמת ועל סיבה אפשרית לבחירה הלא מוצלחת
לדבר על שורשי זכויות האדם במונותיאיזמים למיניהם גם כן כבר עמדתי והנה היא שוב
פעם בקיצור: פוליטיקה, או בשתי מלים: פוליטיקלי-קורקט או בשתי אותיות PC
אבל הפרק
ארוך וגדוש ועשיר בשלל דוגמאות והבחנות משנה, ומי שרוצה לגבש לעצמו הבנה טובה מאד
של מורכבות הנושא הפרק הזה ממשיך את מה שהספר כולו (עד כאן) עושה בצורה טובה מאד.
מי שרוצה לעומת זאת להעמיד את כל הספר על הקוץ (הדוקר) של ה-PC הנזכר, שיהיה בריא. אני בכל אופן, למרות ולצד
הביקורת שכתבתי כאן בנושא, ממשיך לחשוב שהספר ראוי, למרות ההטייה הפרו-מונותיאסטית
המיותרת הזו.
ואולי
עוד מלה בנושא: למרות האמור לעיל, אין ספק שיש למונותיאיזם, בוודאי למקורי שבהם – היהדות – תרומה עצומה
להתפתחות הציוויליזציה האנושית. אבל יש להקפיד על השוני שבין מהותן של זכויות האדם והאזרח וגם חובותיו לבין התרומות המוקדמות הללו.
באשר לאלו: הוגה הדעות והמורה היקר והחכם אמנון שפירא, איש
קבוץ טירת צבי, הביא רשימה ארוכה של סעיפים המלמדים על כך. לאחרונה (אוגוסט 2016)
הוא ניסה לנהל דיון עם יובל נוח הררי שעל שאלת תרומת היהדות לציוויליזציה השיב
תשובת בור ועם הארץ השופכת עוד קצת אור על טיב חיבוריו רבי המכר (שהיותם רבי מכר
גורמים לאנשים רבים להתייחס אליהם הן כאל פולחן והן כאל תורה מסיני כאשר למעשה הוא
עצמו הגדיר את חיבורו הראשון כ"סיפור אפשרי אחד מיני רבים" [כלומר
'נראטיב' במובן הרע של המלה] ואילו חיבורו השני הוא כל דבר חוץ מהיסטוריה והוא לא
יותר מאשר פמפלט א-היסטורי המבטא תבוסנות אנטי-פרוגרסיבית מובהקת). נוח הררי השיב
שליהדות לא היתה שום תרומה כמעט כי מדובר בדת קטנה ולא חשובה. הנה הרשימה שהכין
אמנון שפירא, תוך שהוא נשען על כתיבתו של פרופ' בטרפילד מאוניברסיטת קיימבריג'.
מה חידשה דת התנ"ך בעולם ה"מערבי"? מקורות: ספרות המחקר; תנ"ך, ותלמוד בפרשנותו לתנ"ך
א) רשימה זו היא טיוטה פתוחה, העומדת
לבחינה מתמדת, תוך השוואתה לתרבויות העולם העתיק, כמו כנען, מסופוטמיה ומצרים.
ב) אמנם, תרבויות אלה נודעו בעולם רק לפני
150 שנה, עם החפירות הארכיאולוגיות במזרח הקרוב הקדום; בעוד שהתנ"ך היה מקובל
מקדמת
דנא בעולם (בייחוד הנוצרי). עוד נזכיר, שיוון הקלאסית היא מן המאות ה-4-5
לפנה"ס; דהיינו, משלהי תקופת המקרא.
ג) גישתי ספרותית יותר מהיסטורית: לאמור, חשיבות
התנ"ך היא בסיפור המעצב את תמונת העולם של הקורא, יותר מנתוני ההיסטוריה.
ד) הדת היהודית היא לאומית, אך לא לאוּמָנִית;
וחידושים אלה אינם גורמים ליהודים להיות בהכרח טובים יותר; אבל, הם מעצבי תרבות,
וכנראה, גרמו ליהודים להיות רגישים וגם פעילים בתחומים שבין האדם לזולתו, ובין האדם
לסביבתו הקהילתית והמדינית. ועוד חזון למועד.
א) אדם, ב"צלם אלוהים", אדם
1. בריאת האדם ב"צלם אלוהים"
2. קדושת חיי האדם (חיים, שאינם
ניתנים לכופר כספי)
3. שוויון האדם ("לְפִיכָךְ
נִבְרָא אָדָם יְחִידִי... שֶּׁלֹּא יֹאמַר
אָדָם
לַחֲבֵרוֹ: אָבָּא [= אָבִי] גָדוֹל מֵאָבִיךּ").
4. האישה כיוצרת, מול אלוהים (חווה:
"קָנִיתִי אִיש, אֶת ה'")
5. האישה - כחלק אינטגרלי של הזוגיות האנושית
6. כבוד האדם (במשמע שלdignity
, ולא רק של honor)
7. "גן העדן" כסיפור מוסרי-חברתי [ראו
גם מס. 42]
ב) אדם, בינו לבין אלוהיו
8. מונותיאיזם
(שהוליד את השִׂכְלְתָנות, את המוסר ועוד)
9. נבואה
(כבעלת בשורה חברתית ומוסרית)
10. דיאלוגיוּת (שבין אדם לאלוהיו;
וממנה – בין אדם לאדם;
וממנה
– בין האדם לשלטון המדיני)
11. "בְּרִית", או "אֲמָנָה"
(הדדית, בין האל לאדם ולישראל)
12. "צִמְצוּם" האל (לשם
הרחבת פעילותו של האדם בעולם)
ג) בין
האדם לתורה
13. לימוד תורה כטקסט מכונן (אישי,
קהילתי ולאומי)
14. חינוך חובה ("תלמוד
תורה" מִיַּנְקוּת)
15. אוריינות (קריאת-עומק)
– כשיטת לימוד כוללת
16. קריאה לא דוֹגְמָטִית, פתוחה, של התורה
17. לשון רב-משמעית ("שבעים
פנים לתורה")
ד) מחשבת
האדם
18. חשיבה שִׂכְלְתָנִית [פרופ'
ה' בטרפילד: תּוֹלָדַת המונותאיזם)
19. חשיבה מופשטת ("לֹא
תַעֲשֶׁה לְךָ פֶּסֶל") ( "
" )
20. שחרור מכבלי המיתוס ( "
" )
ה) חירות האדם
21. חירות (תולדה פרדוקסלית של ה"שעבוד" הדתי)
22. יציאת מצרים כמהפכה (מ'
ווֹלְצֶר: Exodus and Revolution)
23. תמיכה בעבדים בורחים ("לֹא
תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו")
24. בחירה חופשית
25. שבת (כחזון מוסרי-חברתי: "לְמַעַן
יָנוּחַ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ כָּמוֹךָ")
ו) בין האדם לאדם
26. "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ"
(כערך קריטי, מחייב)
27. "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ" (חובת
העזרה לזולת, במצוקתו)
28. מוסר (כמערכת מחייבת,
החורצת את גורל היחיד והעם)
29. "עשרת הדיברות" (כשיח
של חובות, ולא שיח של זכויות)
ז) בין האדם לַחֶבְרָה
30. קהילה (כבסיס לַחֶבְרָה
הישראלית, ולמדינה בכלל)
31. שמיטה ויובל (כחובת
הקהילה, ולא כחובת המלך)
32. חובת אחווה כלפי "גר ותושב" ("וַאֲהַבְתֶּם
אֶת הַגֵּר")
33. לאומיות, שאינה לְאוּמָנִית ("אַשְמַת
שֹׁמְרוֹן")
ח) בין האדם למדינה
34. הפרדת הרשויות (בין מלך, מחוקק,
כוהן ונביא)
35. חוקה, שביסודה עומד האדם (ולא
המלך, ולא המדינה)
36. הכפיפות לחוק (של כל
אדם, כולל המלך, בשווה)
37. תרבות הביקורת (של
הנביאים, מול אי-צדק שלטוני)
38. אי-ציות אזרחי/סירוב מצפוני (של
יחידים מול השליט)
39. ערכים דמוקרטיים (= שוויון, כבוד האדם, דיאלוגיות,
חירות
האדם, זכויות המיעוט, הפרדת הרשויות, אופוזיציה,
תרבות הביקורת, אי-ציות אזרחי וסירוב
מצפוני)
40. שלילה עקרונית של המלך והמלוכה (ושל
הממסד
ההיררכי בכלל; או: ה"מדינה" כאמצעי, ולא כמטרה)
41. "אנרכיזם" דתי, חיובי (מַעֲבַר
הַכֹּח מהמדינה אל הקהילה)
ט) בין האדם לעולם
42. העולם האֶקולוגי: אֶקוֹלוֹגְיָה ("רכה",
גם "עמוקה")
בצומח ["לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ"] ובחי ["תיבת נוח"]
קַיָּמוּת/Sustainability
("וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָמְרָהּ")
43. העולם החברתי: מחאה מתמדת נגד הרוע בעולם
44. העולם המדיני: תיקון
עולם ("לתקן עולם במלכות שדי")
45. העולם ההיסטורי: היסטוריוגרפיה מקראית
(פרופ'
ה' בטרפילד: כתיבת היסטוריה בעלת משמעות)
י) בין מלחמה לשלום
46. "לא תרצח", כצו גורף (חובת
האזרח, וגם איש הצבא)
47. מלחמות מוגבלות (חוקים, המגבילים
מלחמות וחיילים)
48. מלחמות אסורות (הוראות, האוסרות
את המלחמות)
49. "דמוקרטיה צבאית" ([פרופ'
איגור דיאקונוף, מרכסיסט,
סנט-פטרבורג]; בעשרה
תחומים בתנ"ך, המיוסדים על
שלוש תובנות: באיזון
כוחות בין הצבא למלך, בצורך
בהסכמות, וביחס השוויוני מצד הצבא אל החיילים)
50. השלום כאוטופיה (זו, המיוסדת
על ביקורת חברתית)
^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^^
ערכים
אלה מצויים בספרות המחקר, ואינם רעיון שלי;
להוציא
פרק ח' (41-34) ופרק י' (49-46) – כעולה משני ספריי: דמוקרטיה ראשונית במקרא (הקיבוץ
המאוחד, 2009); אנרכיזם יהודי דתי: האם קידשה הדת היהודית את השלטון
המדיני? (אוניברסיטת אריאל, 2015).
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה