פרק י' (והמבוא לחלק השני - מהי מדינה דמוקרטית)

שתי המלים הראשונות במבוא לחלק השני ('מהי מדינה דמוקרטית?') הן 'הכרזת העצמאות', עליה נאמר שהיא "כולת מחויבות למאפיינים דמוקרטיים". מכאן ההבטחה לעסוק בחלק השני של הספר "בשאלות מהי דמוקרטיה ומהי מדינה דמוקרטית".

והנה אולי כבר כאן אחת הסיבות למתקפה על הספר: בשורה השנייה של המבוא כתוב כי "עם הצגת עקרונות הדמוקרטיה יוצגו גם ערכי דת – יהדות, נצרות, איסלאם ודרוזית – העולים בקנה אחד עם הדמוקרטיה". הכוונה מוצהרת וברורה, והיא להראות "שהדמוקרטיה אימצה חלק מהערכים ההומניסטיים והאוניברסאליים המצויים במקורות הדתיים".

אכן סיבה למסיבה. שהרי ברור לחלוטין שאין שום יסוד 'דמוקרטי' באף דת, לא מונותיאיסטית ולא אחרת, ולו מהסיבה הפשוטה שהריבון במחשבה הדתית הוא גורם 'חוץ-דמוסי' המוכר בכינוי 'אלוהים' או שורה ארוכה של מלים נרדפות.

אדרבא, בהנתן מקומם המרכזי של כתבי קודש בכל דת, כולל אפילו בדת סודית כמו זו של הדרוזים (הכנסתם לרשימה המכובדת והקלאסית של 'יהדות נצרות אסלאם' נועדה לצרכים פוליטיים מובנים מאליהם – במלים אחרות קשה להניח שבספר האזרחות המשמש את מערכת החינוך ביפן נזכרים הדרוזים כעוד אחד מהגורמים שהשפיעו על התפתחות הדמוקרטיה), הרי ברור שהבעלות על כתבי הקודש ועוד יותר על פרשנותם איננה 'דמוקרטית' משום בחינה שהיא.

מצד שני, אכן אפשר למצוא רעיונות פרוטו-דמוקרטיים בכל הדתות, ואולי בעיקר באלו המונותיאיסטיות, באשר הדתות, בעיקר האחרונות, מניחות שוויון ערך האדם ביחס לבריאה. אכן רעיון אוניברסאלי חשוב.

אבל שוויון ערך איננו גוזר שוויון בדרך. האדם יכול להיות שווה בערכו בנקודות הקיצון של חייו: בלידתו ובמותו. והרי דמוקרטיה ממוקדת בדרך שעושה האדם בין שתי נקודות אלו. לדמוקרטיה, כשיטה פוליטית וחברתית מודרנית, אין ולא יתכן שיהיה לה מה לומר על 'מה שלפנים ומה שלאחור' ובוודאי לא על שאלות של גאולת הנפש והאדם או על שאלת 'אחרית הימים'.

עוד מ'הצד השני' של ביקורת השימוש בדת כנקודת ייחוס לדמוקרטיה, כלומר במסגרת המאמצים להכשיר את הדת כבסיס לדמוקרטיה, ניתן לומר שלפחות במקרה של הנצרות הקדומה, אכן יש בה מרכיב מהותי המהווה יסוד חשוב בדמוקרטיה: הפרדת הרשויות. רעיון זה ששורשיו כבר במקרא ולכן גם ליהדות יש תפקיד בביסוסו, נשען על ההבחנה שבין 'נביא' ל'מלך' למשל, ומאוחר יותר על זה שבין 'כהן' ל'מלך'. סיפורים מקראיים קלאסיים כמו 'משל נתן' או 'כבשת הרש' כמו גם 'חוקת המלך' בספר דברים וכדומה, מבטאים עיקרון זה.

ועדיין, המרחק מעקרונות חשובים אלו ועד לדמוקרטיה המודרנית עצום. יש לומר זאת ואולי כותבי הספר אמרו זאת בעדינות כאשר כתבו את  המלה 'גם': "עם הצגת עקרונות הדמוקרטיה יוצגו גם ערכי דת".

התפקיד המסייג של המלה "גם" בא לידי ביטוי מובהק בדיון בפרק הראשון של החלק השני, שהוא גם הפרק העשירי של הספר. כמו בכל ספר אזרחות אחר שראה אור בישראל בעשרים השנים האחרונות, עוסק פרק זה בהוגי הדעות הנחשבים לבולטים שבקרב 'מבשרי הדמוקרטיה': לוק, הובס, מונטסקייה, רוסו וכדומה וכמובן ג'ון רולס שאף מדען מדינה לא מרשה לעצמו לצאת מהבית מבלי לציין את שמו לפחות פעמיים לפני ארוחת הבוקר. לא מקרא ולא יהדות ולא נצרות ולא אסלאם ולא דרוזיות ואפילו לא יוון הקדומה, אלא הויכוח המוכר על שורשי 'האמנה החברתית' ועל השאלה האם האדם טוב או רע מנעוריו (הוא גם וגם אבל לא נכנס לעניין זה כרגע, זהו תפקידו של המורה בכיתה).

אמנם ניתן למצוא ציטוט של אריסטו וכמה מדברי חז"ל, אבל פרק י' מציג בתמציתיות ובאופן ראוי את השאלות הקלאסיות הנלוות לדיון באזרחות ובדמוקרטיה לפחות מאז שהחלו ללמד את המקצוע הזה אי אז בשנות החמישים: האם שוויון הוא רק 'בפני החוק' או גם 'שוויון כלכלי'? האם דמוקרטיה היא בעיקר כללים או גם ערכים? 

למען הסר ספק נגיד כבר כאן, כי כמו כל כותבי הספרים הקודמים גם החתומים על הספר הזה מבטאים גישה מרחיבה לדמוקרטיה כלומר ניתן להבין מדבריהם שהם סבורים שדמוקרטיה איננה ראויה לשמה אם לא מתקיימת בה מידה ראוייה של שוויון כלכלי ואם היא מגבילה עצמה רק לשורה של פרוצדורות וכללים.

במלים אחרות שאינן משתמעות לשני פנים: גם הספר הזה רואה בדמוקרטיה שיטה מהותית האמורה להיות מיושמת במישור החברתי (כלכלה) והתרבותי (ערכים) .