פרק ל"א - הרשות המקומית ועמוד 390 מקומם במיוחד ומצדיק עלייהום (מקומי אבל)

פרק ל"א לא עוסק בלוחמה אלקטרונית אלא בשלטון המקומי בישראל. שוב, כמו בפרקים מותחים אחרים בסדרה הארוכה הזו, אומר כבר כאן, עוד לפני קריאת הפרק, שאני מצפה לקרוא בו דברים נוקבים וקשים על שני עניינים שהם למעשה אחד – החלשתו השיטתית של השלטון המקומי והגדלת הפערים בין הרשויות השונות בכלל ובין המרכז והפריפריה בפרט. בשלב זה אני משוכנע שאתם יודעים מי הוא הגורם המרכזי העומד מאחורי תהליכים מסוכנים אלו, הפוגעים במרקם החברתי בישראל, מגדילים את הפערים הכלכליים, וגם גורמים לנזקים חמורים בתחומים 'לא קשורים' לכאורה כמו איכות הסביבה, הבריאות והבטחון האישי. כל אלו ורבים נוספים הם נושאים  העולים להבנתי ישירות מסוגיית השלטון המקומי בישראל. ומה כתוב בפרק?

אם לשפוט מציטוט הפתיחה המבכה את חיי התרבות הדלים בעיר אילת ומתאור של האמנה האירופית לממשל עצמי משנת 1985, הרי שרוח הדברים בפרק הזה נכונה מאד. כי כך כתוב בתאור האמנה האירופית: "האמנה קובעת כי זכותם של האזרחים לקחת חלק פעיל בניהול השלטון המקומי היא יסוד דמוקרטי חשוב". מדובר לא "רק בזכות אלא גם ביכולת", מה שמוביל אותנו לעניין המהותי ביותר שבספר שמות מנוסח בפסוק מפורסם מאד: 'תבן אין ניתן לעבדיך – ולבנים אומרים לנו: עשו!'.

הפרק מבטיח לענות על שלוש שאלות: מהו שלטון מקומי; מה מעמדו כלפי המרכזי; ומה קשייו ודרכי ההתמודדות. פיסקת הפתיחה שלי ממוקדת למעשה בשאלה השנייה ואני מרשה לעצמי להתמקד רק בה, אבל לא לפני שאכתוב את נתוני היסוד בנושא, פעולה שמן הסתם תגרום לי לזכור אותם בעל פה: סך הכל יש בארץ 257 רשויות מקומיות. 149 במגזר היהודי, 85 בלא-יהודי ועוד 23 ביהודה ושומרון. מתוך ה257 76 הן עיירות, 125 מועצות מקומיות ו56 מועצות אזוריות. רוב הרשויות הללו במגזר הלא-יהודי הן מועצות מקומיות (יש רק 11 ערים ערביות לעומת 61 במגזר היהודי, לא כולל עוד 4 ביהודה ושומרון). עד כאן נתונים.

למעוניין – בעמ' 388 תרשים של מבנה רשות מקומית. מלא קוביות ירוקות וסעיפים היוצאים מהן כמו מחלקה לאספקה או מחלקה לבקרה או מחלקה לפיקוח על הבנייה וכן הלאה. לא מצאתי מחלקה להשתקת כלבים הנובחים כל היום וכל הלילה.

והנה בעמ' 389 אנחנו מתקרבים לעניין החשוב באמת, כי הכלבים הרי נובחים כאמור כל היום וכל הלילה, אבל השיירה של פקידי האוצר עוברת. תרשים 5.3 מציג בפנינו 'ממוצע משוקלל של ההוצאה לתלמיד לפי אשכול כלכלי-חברתי', ומשווה את ההוצאה הממוצעת ממקורות הרשות מול תקצוב משרד החינוך.

הפלא ופלא, העמודה של אשכול 10 (רעננה למשל) נושק את הקו של ה-20,000 ₪, לעומת 12,000 ₪ של אשכול מספר 1 (אני מנחש שרהט נמצאת בו אבל בויקיפדיה יש מידע על כל ישוב בישראל בין השאר באיזה אשכול הוא). ההקצבה של משרד החינוך דומה למדי: אשכול 5 מקבל הכי הרבה מהמדינה – 12,700 ₪, וכל השאר נעים בין 10,500 ל-11,500. כפתור ופרח – יחי השוויון! ההבדל הוא כמובן בחלק שמקציבה הרשות: באופן מוזר עד בלי די, העשירים משקיעים בחינוך יותר ואילו העניים פחות. ובמספרים: אשכול 10 עומד על 9,300 ₪ ואשכול 1 על 500 (חמש מאות שקלים חדשים).

השאלה המוצמדת לתרשים, סוג של חומר למחשבה או שיעורי בית או כותרת לדיון בכיתה, היא 'מה ניתן ללמוד על תקצוב מערכת החינוך ברשויות המקומיות?'. אני נוקט 'בחן את עצמך' ולפני שאני מעביר דף מציע תשובות בעצמי:

ניתן ללמוד שככל שמצב זה ישאר בעינו הפערים החברתיים-כלכליים בעשור הקרוב יגדלו

ניתן ללמוד שמדובר במדיניות ברורה לשמור על פער בין הפריפריה למרכז

ניתן ללמוד שקרוב לוודאי שהמשכילים יחסית בישובי הפריפריה (האשכולות הנמוכים) יצליחו למצוא עבודה במרכז מה שיתרום להחלשת הישובים שלהם מה שיעמיק את התהליך. 'הבונוס' של עניין זה הוא יצירת שוק עבודה 'תחרותי' במרכז כלומר שוק עבודה שמאפשר למעסיקים ללחוץ את השכר כלפי מטה שהרי ההגירה הפנימית מהפריפריה למרכז מאפשרת זאת. הפחתת כוח הקנייה של שכירי המרכז שוב פוגעת בפריפריה כחלק מפגיעתה בצמיחה הכלכלית בכללותה. 'הבונוס' הוא שיעור משלמי מס נמוך יותר מה שמאפשר לפקידי האוצר לדרוש עוד קיצוצים בשירותים מה ששוב תורם להגברת תהליך גידול הפער בין הפריפריה למרכז. עוד 'בונוס' זה שוק דיור בגאות מתמדת במרכז כעוד תוצר של ההגירה הפנימית מקרית שמונה למשל לתל אביב. הגאות המתמדת הזו סוחבת למעלה את עליית מחירי הדיור בארץ כולה מה ששוב מחליש את כוח הקנייה של כל השכירים ללא יוצא מהכלל ומגדיל את ההכנסה הפנוייה של ספקי אשראי למיניהם, בראשם הבנקים. עוד בונוס חביב של הירידה בהכנסה הפנויה הוא לחץ של תושבים רבים בפריפריה לקבל פטור מתשלום מסים מקומיים (ארנונה וכיו"ב) מה שעוד יותר מחליש את הרשות המקומית. נסתפק בזה. נחזור לספר.

בעמוד הבא מספרים לנו על "סיוע", מושג בעייתי שכן ממנו ניתן להבין שהרשויות המקומיות הם אולי פליטים מסוריה שהגיעו לישראל ועכשיו הפילנתרופ רחום הלב שנקרא מדינת האוצראל 'מסייע' להן. כך גם לגבי המושג הבלתי נסבל ביותר בהקשר זה: "מענקי איזון" שהם "סכום שמטרתו להשלים פערים בין ההכנסות של הרשות המקומית לבין הוצאותיה, כדי לאפשר לכל הרשויות להעניק לתושביהן שירותים בסיסיים שאת חלקם הן מחוייבות לספק על פי חוק. מדובר למעשה בסבסוד של רשויות מקומיות אשר אינן מצליחות להתקיים אך ורק ממיסי התושבים, עקב מצבם הכלכלי של תושבי הרשות, מחסור בעסקים ומפעלים, ניהול כושל או גבייה לקויה של המסים העירוניים".

סוף ציטוט. אם יש סיבה להתנפל על הספר אז הנה היא. הציטוט הזה מעמ' 390. בלתי נסבל ומקומם. הציניקן שבי אומר לי פשוט להכריז על הפיסקה הזו כעל ההסבר הכי קצר וצלול למבנה המשטר בימי הביניים. האציל (משרד האוצר) "מעניק סכום" לחדלי האישים שלא יודעים לנהל עירייה, להביא מפעל או לגבות מסים. בספר 'עמודי תבל' יש כמה תיאורים חביבים על פרקטיקות של העמקת גביית המס בחברה פיאודלית וכל שנותר לקוות הוא שלפקידי האוצר שלנו אין זמן לקרוא ולכן לא אסגיר את מספר העמוד כדי לא לתת להם עוד רעיונות.

אחד משניים: או האמנה האירופית לשלטון מקומי (1985) או דברי הבלע השערורייתיים הכתובים בעמ' 390. תרגיל מחשבתי מעולה הוא לקחת את הפיסקה הזו ולפרק אותה לגורמיה ולהציג אותה פעם מתוך ההגיון המעוות של פקידי האוצר "המסייעים" ו"המעניקים" מטובם לפליטים הסורים בקרית מוצקין, ג'סר א זרקא, שדרות וירוחם, ופעם אחת מתוך ההגיון של הרעיון הדמוקרטי, האמנה החברתית, הפרדת הרשויות וכל שאר הירקות שאכלנו בכמעט 400 העמודים עד עכשיו.

הנה הקטע שוב, מתורגם מ'אוצרית-עילית' ל'דמוקרטית-עממית', מוגש כשירות לציבור:

"תפקיד הרשויות המקומיות הוא לספק לתושביהן שירותים בסיסיים על פי חוק. בכך מהווה הרשות המקומית 'קבלן ביצוע' של המדינה ויש לתמחר שירות זה במונחים כלכליים של עלות החלופה. במציאות של פערים בין ההכנסות של הרשות המקומית לבין הוצאותיה, על המדינה בשיתוף הרשות המקומית לבחון את הסיבות לדבר ולגבש תכנית רב-שנתית שתאפשר לכל רשות לצאת למרחב מבחינה כלכלית. תכנית זו עשויה לכלול מרכיב של מיסוי-שלילי-פרוגרסיבי, כנהוג בכל תחום דומה אחר. על התכנית הזו לקחת בחשבון את מכלול מקורות ההכנסה של הרשויות המקומיות: מיסי התושבים, עסקים ומפעלים, ולבחון האם קיימת בעייה של תרבות אזרחית קלוקלת, שחיתויות, ניהול כושל או גבייה לקויה של המסים העירוניים. כך או אחרת, על המדינה ועל הרשויות המקומיות לראות את התמונה הכוללת שכן אזרח העתיד הגדל ברשות מקומית מסויימת הוא אזרח העתיד של המדינה ומדובר לפיכך בעניין ('אינטרס' בלע"ז) משותף של כל הגורמים לעשות הכל על מנת שהוא יוכל להנות מחיי יצירה, בריאות ורווחה".

בכותרת כתבתי שעמוד 390 מצדיק עליהום. אבל רק כלומר "רק" מסיבה עניינית - התוכן המקומם המופיע בדיון הכלכלי-חברתי-פוליטי בעמוד הזה. כי למיטב זכרוני אף ספר אזרחות אחר לא מציע שום דבר טוב בהרבה. מצד שני הואיל ומחברי הספר החדש התגאו פה ושם בחדשנות; ובהנתן הצטרפות ישראל לOECD דבר שמנהיגנו הנצחי מעט ניפנף וממשיך לנפנף בו בגאווה (מוצדקת) גדולה; ובהנתן נתוני הפער שהארגון הזה מנפנף מול פרצופנו פעם בכמה חודשים; ובכן בהנתן כל אלו ניתן היה לצפות לדיון ביקורתי בסוגייה זו.

הנה שוב, ובקיצור: גם אם במשרד האוצר רואים בכל האזרחים מיטרד ובדמוקרטיה תקלה מצערת, לפחות ספר אזרחות אמור להציג את היחסים בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי מנקודת מבט דמוקרטית. בית שאן ועפולה וגם תל-אביב ובוודאי יפו הם לא הוסאל של השליט היושב בגבעת רם (ולהפך).

לזכותו של הפרק ניתן לומר בכל זאת, שבהמשך הדברים הדיון מדוייק בהרבה ויש מקום לומר מלה טובה על האומץ של מחבריו לטעון טענות על בסיס נתונים לגבי הבעיה העמוקה של ההתנהגות האזרחית הבסיסית ביותר - תשלום מסים - במגזר הערבי. דברים דומים יש לומר על האומץ בו מועלית סוגיית הישובים הלא חוקיים בנגב (מה שמכונה 'הפזורה הבידואית'). 

מצד שני ובהמשך לביקורת שכתבתי כאן, ניתן לצפות שאחרי שנים כה רבות של מציאות מסויימת כמו זו המתוארת, הריבון - בוודאי אם הוא מדבר במונחים של "סיוע" ו"מענקים" - יפעיל את כוחו לשינוי יסודי של המצב. 

לא זה המקום להכנס לעובי הקורה, אבל ועדת גולדברג למשל שישבה על מדוכת 'הפזורה הבידואית' לפני כעשור, הביאה כמה רעיונות סבירים להסדרת העניין אבל ממשלות ישראל לא מימשו את היותן 'הרשות המבצעת'. 

לספר אזרחות - בוודאי למורה לאזרחות - מותר לתהות האם הותרת בעיות עומק כאלו על תילן איננה מדיניות המשרתת את מגמת הסטטוס-קוו כמעט בכל תחום פוליטי בארץ, בבחינת don't rock the boat או בפרפארזה על שירו הידוע של פול סיימון: fifty ways to do nothing