יום שבת, 27 באוגוסט 2016

פרק ט - זהות ערבית

פרק ט' מנסה להציג את מגוון הגישות לזהויות המיעוטים. על הדרוזים דיברנו מספיק, על הצ'רקסים נהוג לדבר מעט יותר מדי יחסית למשקלם באוכלוסייה ול(העדר ה)אתגר שהם מציבים גם לעצמם וגם לסביבתם, ולכן מטבע הדברים יש להקדיש את הדיון שלהלן באופן בו מוצגת שאלת הזהות הערבית ישראלית.

ובכן גם כאן כהמשך ישיר לכל הפרקים הקודמים, אם בכלל יש הטייה עובדתית הרי שהיא לצד 'שמאל'. במסגרת הפרק בחרו הכותבים להביא מ'מסמכי החזון' או 'מסמך חיפה' ציטוטים מהם ניתן ללמוד על נכונותם של ערביי ישראל לנקוט גישה בונה וסובלנית כשבמציאות או לפחות במציאות הרטורית הדברים רחוקים מלהיות כאלו.

במלים אחרות, אילו מדובר היה בהטייה 'ימנית' כפי שמקובל לחשוב על הספר (עוד לפני שהודפס ונפתח כמובן) היינו אמורים למצוא בפרק הזה שלל ציטוטים מ'מסמכי החזון' השוללים את עצם זכות קיומה של ישראל כמדינת הלאום היהודית והמדגישים את 'הזכויות הילידיות' כביכול של ערביי פלסטין החיים כאן כידוע 'מאז ומקדם' עוד מתקופת הפלישתים (המופתי הנוכחי של ירושלים מופיע בסרט 'קללת אדריאנוס' וטוען שם שהעם הפלסטיני קיים כבר 9000 [תשעת אלפים] שנה. לא פחות).

במקום זאת וכאמור, הפרק מציג באופן מאוזן יהיו (דן שיפטן למשל) שיגידו יותר מדי מאוזן את הויכוח הפנים ערבי לגבי מדינת ישראל, מח"כ זחאלקה הרואה בכל מי שמשרת את מדינתו (שירות לאומי) "בוגד" ועד לאלו שסוברים את ההפך.

עד כאן תשבוחות ואולי ביקורת על הטייה הפוכה (תסמונת השיפוט האנטי-ביתי כדי שלא יגידו שהשיפוט ביתי) ומכאן הפנייה לעמוד 107, שאמור להיות סוג של אורים ותומים פדגוגי, אבן יסוד בחשיבה ציבורית, תשתית לעיתונאות טובה וכוכב צפון לחינוך ראוי לשמו. הנה זה, במלואו, כולל ההפנייה (מסתבר שמחברי הספר לא המציאו שום דבר אלא נשענו על מומחיות להבעה שפרסמו דבריהן באתר מט"ח. ככה כן בונים חומה). ההקשר הנחיות לבניית עמדה:

עמדה: מבוססת על מיומנות חשיבה של טיעון

הטיעון הוא פעולתו של מי שטוען טענה או מביע עמדה, ומציג נימוקים מסוג ראיות )עובדות( והסברים התומכים בה.

הטיעון בנוי מ:

טענה - אמירה שניתן להתווכח על נכונותה.

נימוקים - דוגמאות וסימוכין לביסוס הטענה.

מסקנה - בעקבות הטענה, מהן ההמלצות.

מטרות השימוש בטיעון:
להביע דעה מנומקת, המושתתת על ראיות מבוססות.
להצדיק טענות על ידי ראיות.
להעריך טיעונים באופן ביקורתי.
לפתח תרבות דיון המבוססת על התייחסות לטיעוני האחר.

מה נדרש מכם כדי לבנות טיעון?
לנסח טענה.
לנסח נימוקים לטענה.
לפתח טענות נגד לטענות הצד השני.

לפני בנייה של טיעון מומלץ לענות על השאלות הבאות:

לאלו נושאים ומושגים באזרחות הסוגיה מתחברת?
מה אני יודע על הנושא?
מה דעתי בנושא?

ניסוח הטענה: כאשר אתם מנסחים את עמדתכם, השתמשו בביטויים: לדעתי, אני חושב/ת ש..., נראה
ש..., אני מסכים /מתנגד...

פיתוח נימוקים:
אלו הוכחות ודוגמאות דרושות כדי לבסס את הטענה?
כאשר אתם מבססים נימוקים, השתמשו בביטויים: משום ש..., היות ש..., כיוון ש...

ניסוח מסקנה:
אלו מסקנות ו/או המלצות עשויות לנבוע מהטענה ומהנמקתה?
כאשר אתם מסיקים מסקנות, השתמשו בביטויים: לכן, משום כך, יוצא ש..., מכאן נובע, המסקנה היא,
אם כן...
להמלצות, השתמשו בביטויים: רצוי ל..., אני מציע/ה ש..., חשוב ש..., ניתן לומר, מן הראוי ל...
) )מבוסס על נועה בדיחי-קלפוס, שרה ליפקין, שלב א׳: עברית. הבנה, הבעה ולשון, מטח, 2006

עד כאן. גזור ושמור ושלח לרחוב שוקן 25, תל אביב. ואם המכתב יחזור לא נורא. כי מה שחשוב זה להבין שזוהי התשתית לחשיבה ביקורתית. לא ה'אומץ' כביכול 'לומר את ההפך' ולהביע עמדות 'אנטי ממסדיות' ולנפנף בקלישאה לפיה 'לכל דבר יש שני צדדים' (פשוט כי לפעמים ע"ע זיהום הסביבה יש לנושא מסויים חמישה ועשרה צדדים, ולפעמים זכות האישה על גופה יש רק צד אחד).


עצם העובדה שעמוד 107 מופיע במסגרת הדיון במגוון זהויות המיעוטים בישראל איננה הכרחית. אולי המחברים לא התכוונו לכלום. אבל לדעתי המיקום מעולה כי שאלת יחסי יהודים-ערבים בישראל היא אחת השאלות שהדיון בה כמעט תמיד תלוש מעובדות, ראיות, טיעונים ונימוקים. 

פרקים ז-ח: זהות וזהות יהודית

פרקים ז'-ח' עוסקים בשאלת הזהות. גם כאן למרבה הצער קשה למצוא משהו מעוות המעיד על 'הטייה' ימנית מסוכנת המובילה לפשיזם או ללאומנות צרת אופק לכל הפחות (כלומר לכל היותר שכן ככל שיהיה רע יותר כך הנאורים יוכיחו לברברים את צידקת דרכם וכך החזרה בתשובה והנהירה לרכישת מנוי של העיתון היחיד כאן הראוי לשמו תהפוך לשטפון).

כמו במקרה של הדיון ההיסטורי הלקוי ביהדות ארה"ב וביהדות צרפת, גם כאן כדאי היה להקדיש לפחות עוד עמוד אחד לעיון עמוק ורציני יותר בסיפור הדרוזי.  גם ההרחבה הספציפית (והמעשירה) בפרק ט' לא משנה קביעה זו. באחת - הדיון בדרוזים חסר את המרכיב ההיסטורי של הדורות האחרונים.

לא זה המקום להקיף את הנושא כולו, אבל אם לחתור לסוג של 'שורה תחתונה' רלבנטית: מחקרים שנעשו בנדון מלמדים שבקרב הדרוזים רק מיעוט זעיר – 8% - רואה עצמו ערבי פלסטיני וכי אחוז הדרוזים הרואים ברעיון של מדינה דרוזית עצמאית נמצא בעלייה. אין זה אומר שההרצל הדרוזי החל לכתוב את 'מדינת הדרוזים' ושקונגרס לאומי דרוזי עומד להתכנס בבאזל, אבל משמעות העניין היא שהזהות הדרוזית מספרת סיפור מזרח תיכוני חשוב לא פחות ואולי יותר מזה שמספר הסיפור הארמי, שאין ספק ששוללי הספר הזה ימשיכו לעשות בו שימוש פוליטי צפוי ('הימין ממציא זהות ערבית נפרדת כדי לפצל את האחדות הפלסטינית! שהרי תמיד הציונים – כמו כל הקולוניאליסטים – נקטו אלימות של 'הפרד ומשול'. או משהו בסגנון).

הסיפור הדרוזי מלמד קודם כל על שבירותם וחולשתם של מיעוטים במזרח התיכון. נקודה. המזרח התיכון בנוי על רוב ערבי מוסלמי סוני מהאוקיינוס ועד למפרץ, וכל עשרות המיעוטים החיים בקרבו סבלו רמה כזו או אחרת של חוסר סובלנות יסודית ומהותית שהוצדקה וממשיכה להיות מוצדקת בפסוקי הקוראן למיניהם.

אין כאן 'הטייה' ציונית חלילה או לאומנות פרו-ליברמנית כפי שבוודאי חלק מנאורינו עשויים להתרשם ולומר, אלא תאור עובדתי של המציאות המזרח תיכונית לא 'רק' בשלב הימי-ביניימי שלה (שלב בו כל התרבויות האנושיות התבססו על חוסר סובלנות מהותי) אלא גם בשלב המודרני הנוכחי. הוכחות אפשר לקבל מהקופטים במצרים, מהברברים במרוקו, מהאשורים והיזידים בעיראק ומהכורדים בתורכיה ובעוד מקומות.  הסיפור הדרוזי מלמד גם על כך וגם על אסטרטגיית ההישרדות המאפיינת את העם  הזה (כן, נקטתי עמדה, מדובר חד משמעית בעם בעל זהות ברורה לא פחות מזו של הסרבים, ההונגרים וה...יהודים טפו טפו לא עלינו).

האסטרטגיה הזו בקיצור היא 'פיזור סיכונים'. הדרוזים בלבנון מזדהים עם הכוחות המרכזיים בלבנון, הדרוזים בסוריה עם אלו שבסוריה, והדרוזים שבישראל עם מדינת הלאום הדמוקרטית והמשגשגת המוכרת בשם זה (ישראל). הבנה היסטורית של הסיפור הדרוזי אמורה להוביל לפחות את התלמידים החרוצים והנבונים לשאלה הבאה: ומה היתה האסטרטגיה של היהודים בעולם עויין מיעוטים (עוד לפני שנכנסים לעויינות האנטי-יהודית הספציפית שתוצאותיה ידועות ושאין טעם להזכירן כאן שמא מישהו יאשים אותי בשימוש ציני בשואה לא עלינו)?

שאלה זו אמורה לפתוח דיון היסטורי שיכלול סקירה של התנועות היהודיות שקמו מאז המהפכה הצרפתית, שאחת מהן היתה הציונות. בשלב הבא ירצה התלמיד הסקרן לדעת מה עלה בגורלה של כל תנועה. בשלב הבא הוא יוכל להעריך מדוע התשובה הציונית היא התשובה הכי פחות גרועה מכל התשובות האחרות.
ותודה לדרוזים.

התייחסותי לפרק ח' נכנסה לקובץ הזה מהסיבה שעל הנושאים הללו כתבתי לא מעט ואין לי עניין לשוב ולדוש בהם. מי שמעוניין בתובנותי לגבי היהדות וזרמיה, מוזמן להשיג עותק של ספרי'השקפה אופטימית', לקרוא דברים שכתבתי בבלוג שלי על החרדים למשל, על הציונות הדתית, על יהדות וכן הלאה.

כאן אציין רק עניין אחד. הספר יוצא לדיון בשאלת הזהות היהודית מהשבלונה השטחית הרווחת במקומותינו, זו המציגה את הציבור היהודי כמורכב מחרדים, דתיים, מסורתיים וחילוניים. על פי ההגיון הזה אני וגדעון לוי נמצאים באותה קבוצה, וכך גם אייכלר ועדינה בר-שלום, אשר כהן ואיתמר גביר ומי נשאר? המסורתיים, אלוהים יודע בדיוק מי הם ומה. זוהי אבל לא ביקורת מיוחדת לספר הזה שבסך הכל וכאמור ממחזר קלישאה ישראלית חבוטה. אפשר היה לצפות שספר חדש יציג פרדיגמה חדשה, אבל בדיוק באותה מידה ניתן להבין מדוע ספר לימוד ממלכתי באופיו ישמור אמונים לשיח הרווח ולא יסתכן בחידושים, בכלל ובפרט כשהוא נתון למתקפה לא פעם פרועה ואלימה עוד לפני שראה אור.


בשורה התחתונה, שאלת הזהות היהודית (וככל הנראה שאלות מקבילות אחרות) דורשת מערכת מושגים אחרת לחלוטין שמטרתה חלילה לא לשכנע את הציבור מדוע היהדות שלי היא הנכונה (אין לי שום ספק ששלי היא הנכונה אחרת לא הייתי אוחז בה) אלא לתת בידי האזרחים כלי פרשני שהולם את המציאות באופן מדוייק יותר. למה הדבר דומה? תארו לעצמכם שבמסגרת לימודי הנהיגה היינו מלמדים את נהגי העתיד שמנוע המכונית זקוק לנוזל על מנת לפעול. נוזל? יופי. נפט, סולר, בנזין, שתן סוסים, מי ים. כל אלו נוזלים, לא ככה? מסתבר שלשם הפעלת מנוע בשריפה פנימית אין ברירה אלא לטפח תודעה מדוייקת המאפשרת להבחין בין נוזל שקוף אחד (מים) למשנהו (בנזין) ועוד יותר מכך: בין בנזין תעופתי (130 אוקטן) לבין בנזין לרכב פרטי (95 אוקטן). חבל שמה שנכון לעניין חשוב אבל לא מהותי מנקודת מבט של עתיד הדמוקרטיה (שימוש במכונית) לא מיושם לגבי עניינים מהותיים (שימוש בזהות).

פרק ו

פרק ו' העוסק ביחסי ישראל וקהילות העולם הוא פרק אינפורמטיבי מעניין ומעשיר. שני עניינים ראויים לציון מיוחד, האחד קצר ולא שגרתי, השני ארוך וחשוב.

האחד – נתוני קליטת העלייה של מדינת ישראל לאורך כל שנותיה אך בעיקר בשני עשוריה הראשונים מעוררים – או אמורים לעורר – התפעלות (חיובית) שלא לומר התרוממות נפש וגאווה. כל דיבור על מדינת ישראל תוך התעלמות מהנתונים הללו על שלל השלכותיהם הוא דיבור ריק וחלול, ששוב כמו בעניינים אחרים שנזכרו לעיל מעיד על הדובר ולא על המציאות. אין שום דרך להבין את מורכבותה החברתית הכלכלית התרבותית והפוליטית של ישראל מחוץ להקשרם של נתוני העלייה והקליטה. נתונים אלו גם מספרים את סיפור הציונות במלואו, וכל מי שליבו לא פנוי לסיפורי העליות החלוציות ומי שראשו גס בשמות תהליכים אישים וספרים לבנים, די אם יזכור שבשנת 1949 בלבד, מה-1 בינואר ועד 31 בדצמבר 1949, הגיעו ארצה ('היגרו', 'עלו' וכל כיוצא באלה מכבסות מלים פרי עמלם של אלו הרואים ברטוריקה ריאליה ובפטפטת מוסרנית עשייה מוסרית) 239,000 יהודים.

עניין זה מזמן הזדמנות לומר משהו על עוד פיטפוט רווח - געגועים העולים מדי פעם אצל לא מעט ישראלים (אצל חלקם לפני שהם הולכים לחפש לעצמם דרכון אירופי) ל'מנדט הבריטי'. ובכן, מחשבת העיוועים הזו לפיה יהודים (ואולי גם ערבים) לא מסוגלים לנהל חיים ציבוריים ולכן חבל שאין כאן כלניות ושוטרים במכנסי ברך ברחובות, מתעלמת מהעובדה שהסוגייה המרכזית שעמדה במחלוקת בימים של 'המשולש המנדטורי' היתה בדיוק הסוגיה הזו: העלייה היהודית החופשית. זהו שורש הסכסוך הוא ולא אחר. זהו שורש הציונות זוהי התשתית של המחשבה הציונית. לא בכדי המתקפה היצירתית האחרונה עליה היא מיחזור של טענות שנשמעו כבר במאה ה-19 (ואחר שוכפלו במאות אלפי עותקים בערבית ובאנגלית של 'האמנה הפלסטינית' של אש"ף, 1968): אין עם יהודי אלא רק דת יהודית. והואיל ואין דבר כזה עם יהודי (החידוש הגדול של זנד הוא שמדובר ב"המצאה" כידוע) ממילא אין צורך להתווכח לא על מנדט בריטי המבוסס על הצהרת בלפור המבוססת על קיומו של עם יהודי, ובוודאי שאין טעם לא בתכניות חלוקה ולא בשום דבר אחר שמבוסס על הרעיון שיש עם יהודי ושגם לו מגיעות זכויות של הגדרה עצמית.

השני – הצגת הזרמים ביהדות ארה"ב ללא הסבר היסטורי על מקורם ותולדותיהם מהווה החמצה כפולה. ראשית – בהמשך למה שכבר נכתב כאן לעיל – הבנה היסטורית של תופעות הכרחית להבנתם המדוייקת. שלא לדבר על הכבוד המינימלי לו ראויה כל תנועה אידיאולוגית. שנית – זרמים אלו התפתחו בניגוד מוחלט כמעט לדרכה של הציונות,  ולפחות הזרם הרפורמי שפעל לא 'רק' בארה"ב, היה מראשי המתנגדים להגדרה היהודית הלאומית בכלל ולציונות המדינית בפרט.

עניין זה חשוב לא לצורך 'התחשבנות' פוסט-היסטורית כזו או אחרת (התחשבנות העשוייה לשמש את מתנגדי התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית בישראל – והללו רבים, רבים מדי) אלא כדי לסייע בידי אזרח העתיד בישראל גם להבין טוב יותר את שורשי הזרמים ביהדות זמננו (והרי גם אם כל היהודים בישראל הם 'אורתודוכסים' פעילים או סבילים – והם לא אבל נניח שכן – גם האורתודוכסיה בישראל איננה מקשה אחת מכל בחינה 'דתית טהורה' אפילו, ודי אם נציין את סוגיית הכשרות הפשוטה לכאורה), אבל גם את שורשי הציונות ומהותה.

הבנה מדוייקת של הציונות ניתנת לרכישה גם מתוך הבנת האתוס הלאומי הציוני שמראשית דרכו ראה בכל יהודי  -כולל אלו שפעלו נגדו! – חלק מהעם היהודי בשמו הוא דיבר, אבל גם מתוך הבנת האידיאולוגיה של מתנגדיו. באותה נשימה כדאי להזכיר שישראלי שיכיר טוב יותר את השורשים ההיסטוריים של הרפורמה למשל, ייקל עליו להבין (גם אם לא ייקל עליו לקבל) את קיומם של יהודים המשרתים בשם 'תיקון העולם' האוניברסאלי את תנועת החרם האנטי-ישראלית (והאנטישמית, מה לעשות) המוכרת בשם BDS.

באותה נשימה יש לומר כי החסרון בדיון ההיסטורי בכל הנוגע ליהדות ארה"ב, חמור בהרבה במקרה של יהדות צרפת. מה הטעם להזכיר מושגים כמו 'הקונסיסטואר' או 'כי"ח' מבלי למקמם בהקשר ההיסטורי הנכון? לא זה המקום לעשות שיעור היסטוריה מסודר, אבל בתור היסטוריון ובתור ציוני אין לי שמץ של ספק שכל יהודי אמור להכיר את תולדות יהודי צרפת בעידן המהפכה, מאז ההחלטה של 'האסיפה הלאומית' לאזרח את 'הספרדים' בינואר 1790, עבור בהחלטת אותה אסיפה לאזרח את היהודים 'האשכנזים' בספטמבר 1791, עבור בכינוס 'אסיפת הנכבדים' על ידי נפוליאון ב-1806 והצגת '12השאלות' בפניהם (שאלות 'הנאמנות הכפולה') ועד ל'פקודה המחפירה' (שמהרבה בחינות לא היתה לא פקודה ובוודאי לא מחפירה) במרץ 1808. באותה הזדמנות אפשר לספר על 'עלילת דמשק' (1840), מסעו של אלטרס לאלג'יריה ב-1845, הפרשה הטראגית של אדגרדו מורטארה ב-1858 והשפעת כל אלו על הקמת כי"ח ב-1860.


אכן כן, אזרחות לא תתכן ללא הבנה היסטורית שכן אזרחות היא מקצוע שתפקידו לחנך את צעירי ימינו להיות אזרחים בעתיד ואין עתיד ללא עבר והדברים (אמורים להיות) ידועים.