אין טעם להתמם. עצם
העיסוק בספר האזרחות החדש הוא כבר הכרזה ערכית-פוליטית. עבור לא מעט אנשים – חלקם
רואים עצמם כמופת לנאורות – עצם הנסיון לדון בספר הזה באופן מלומד, הגון, שיטתי
ומתון, הוא הוכחה להיותי גזען, פשיסט, תומך כיבוש וכן הלאה.
לא תהיה זו הגזמה
לומר שהשיח בישראל – וכפי שמלמד השיח שקדם לBrexit לא רק בה אלא גם בותיקה
ובמנוסה שבדמוקרטיות – נמצא בנקודת שפל עלובה למדי. הקיטלוג הפך לקריטריון המרכזי.
אמור לי איזה עיתון אתה קורא ואומר לך מי אתה. אמור לי באילו מונחים אתה נוקט
ואומר לך מי אתה. הכל נמדד במונחים משפטיים-לכאורה: צודק\טועה, זכאי\אשם,
נאור\חשוך, ימין\שמאל (או להפך) וכן הלאה.
אבל בדיוק באותו
האופן אי אפשר שלא להבחין – כלומר אפשר אם ממש מתאמצים ויש כאלו תודה לאלוהיהם
השונים מתאמצים מאד, ובכל זאת – אי אפשר שלא להבחין באינספור זירות ישראליות (אפשר
לשער שהן קיימות גם בבריטניה) בהן מתקיים שיח רציני, מכבד, מעמיק, מאפשר, פורה.
בדרך כלל התקשורת הארצית לא מבחינה בתופעות הללו, ואולי הגיע הזמן לוותר לה,
לתקשורת הארצית, שהרי עניין מרכזי אחד מרחף מעל ועוטף את דרך פעולה: הרייטינג
שמשמעותו פרנסה ומי יכול לומר מילה רעה על פרנסה, בכלל ובפרט בימינו.
All things
considered, הבלוג הזה מטרתו לדון בספר האזרחות החדש ללא פניות, עד כמה שאפשר
כמובן. אינני מושלם במובן החשוב של המושג הזה. הידע שלי לא מושלם, הערכים שלי לא
תמיד מוצאים חן בעיני צדיקים בעיני עצמם, היכולת שלי להקיף נושא 365 מעלות מוגבל
כמו שהוא מוגבל אצל כל אדם, כולל אצל מאיר אריאל ז"ל, וכמובן שאני לוקה
בהטייה ברורה אחת שכדאי להניח אותה כבר ומייד על השולחן: מסיבות לא לגמרי ברורות
(ואחרי שדן אריאלי קיבל פרס נובל והכלכלה ההתנהגותית מוכרת ספרים בעשרות מליונים
בכל השפות הגיע הזמן לרשום בגדול על כל הקירות של כל החוגים והקתדראות מכל הסוגים:
האדם הוא לא תמיד רציונלי, הוא גם, הוא יכול להיות, חלק מהזמן, אבל לא כל הזמן ולא
בכל נושא, הנה בנושא הזה למשל): אני מחבב את עמי היהודי יותר מאשר עמים אחרים. במלים
אחרות אני נושא עמי את מה שעבור לא מעט אנשים שאני מכיר הוא בבחינת בושה וחרפה
ומבחינת רבים אחרים נקודת מוצא שאני אמור להמשיך ממנה הלאה ל'חזרה בתשובה' או
לפחות 'להתחזקות'. בקיצור יש לי זהות יהודית.
זהותי היהודית במלה
לא מדוייקת אחת, אבל עשירה מאד מאד, היא היסטורית. אני יהודי מסיבות היסטוריות. מי
שרואה בהגדרה זו הגדרה חלקית ולא ברורה מבחינה אופרטיבית ולכן לא משכנעת, צודק
לחלוטין. הנה עוד ברייקינג ניוז לפני שאנו ניגשים לספר האזרחות האומלל הזה: אני
דוחה על הסף כל גישה, אבל כל גישה ללא יוצאת מהכלל, בכל תחום בכל שעה ובכל מזג
אוויר וללא הבדל דת גזע ומין (שכחתי משהו?) המניחה שניתן לתפוס את החוויה האנושית
בזנבה, לשים עליו מלח ולהכניס אותה לקופסת גפרורים ולצרף אותה לאוסף הגדול של
קופסאות הגפרורים המחולק לכשעצמו למחלקות ותת-מחלקות כמו 'ערכים' ו'עקרונות'
ו'אמונות' ו'עמדות' וכן הלאה. אשרי האנשים הפועלים באופן הבא: הנה באה אליהם שאלה,
ומיד נפתחת אצלם קופסא והנה יש להם תשובה. חלקי לא עם החוזרים בתשובה על כל שאלה.
מצטער. כזה אדם אני, מורכב בדיוק כמו כל אחד אחר רק שבשונה מרבים ורעים (מהבחינה
הזו) אני לא רוצה לא יכול ולא חושב שאני צריך לרצות ולהיות יכול להכניס את החיים
לקופסאות גפרורים.
אז אני יהודי וככזה
יש לי הטייה פרו-יהודית. אבל יש לי עוד הטייה שכדאי להכריז עליה כבר כאן כדי לחסוך
לאלו שמצפים שמראש אצטרף ללהקת המעודדות של הספר או לכנופיית המכשפות המעוניינות
לשרוף אותו מעצם העובדה שהוא ראה אור במשמרת של ממשלת הימין הקיצונית הפשיסטית
הגזענית סרבנית השלום ומרחיבת הפערים (אם שכחתי משהו, מצטער, כאמור, לא מושלם).
ההטייה הנוספת שלי
היא זו: על פי מיטב הבנתי (המוטית) אין דבר כזה 'אנושות' במובן המביך עליו שר ג'ון
לנון את שירו המהולל 'אימג'ן'. יש כמובן
'אנושות' באותו מובן שיש 'צפרדעות'. כלומר כל האנשים נבדלים מכל הצפרדעים הנבדלות
מכל היתושים הנבדלים מכל הג'וקים. אבל ככל שהדבר קשור באנשים, למרות נבדלותם
הברורה מג'ירפות (מה שהופך אותם לכאורה למועמדים מצטיינים לקבל את אות האימוג'י על
שם ג'ון לנון), הנה מסתבר שבשיבתם (ובקומם ובלכתם) כבני אדם, הם שונים. נקודה.
מארנסט גלנר למדתי
שיש בעולמנו העכשווי כ-8000 (שמונה פעמים אלף) קבוצות אדם, קבוצות אתניות,
פיפלהודים, עמים, זהויות, דג מלוח. ג'ון לנון וחבורתו מוזמנים לכנות את הדבר הזה
איך שהם רוצים. אולי כדאי להם להתייעץ עם שלמה זנד, מומחה לענייני המצאות, אבל זו
באמת בעיה שולית איך מכנים את עצם התופעה המוכרת (למי שרוצה להכיר במציאות, גם זה
כבר לא ממש חובה אקדמית בימינו): שיש אנשים המדברים שבדית, ואחרים פינית, ועוד
אחרים רוסית ומשום מה יש כאלו שמתעקשים לדבר ערבית או עברית. מה שמזכיר לי שממקור
אחר למדתי שיש בעולמנו העכשווי 7400 שפות. או 7200. ואולי רק 2700? ואולי שני שליש
מהן בהודו מה שמשאיר רק 900 לכל השאר? 900?? ואולי רק 90? מה זה משנה. ג'ון זמנהוף
או זלמן לנון, אחד המציא את האספרנטו והשני שר על דמיונות תלושים של שפה אחת
ודברים אחדים כפנטזיה האולטימטיבית של ילדי הירח ילדים יפים ותלושים מהמציאות.
המציאות (כן, יש דבר
כזה, ולא, אין לי מונופול על הגדרתה, ולא, הקושי להגדירה איננו הוכחה לאי-קיומה),
לסיכום זמני, היא של מורכבות אנושית. של זהויות אנושיות. כמו במקרה שלי. אני
יהודי. למה? בזכות (או בגלל) ההיסטוריה. כן, אני יכול לעזוב בכל רגע. אבל לא ברור
לי למה לי לעשות את זה. בקלות אני יכול להוכיח (בעיקר לעצמי) שהתרבות היהודית היא
הנעלה ביותר בין כל התרבויות. אולי אני טועה, זה לא משנה. כי אם לא אהיה יהודי
אהיה משהו אחר. אז למה לא להיות יהודי אם אני כבר שם? איך להיות יהודי? נו, כאן
אנחנו כבר ממש מתקרבים לספר הנדון בבלוג זה.
כי התשובה בימינו היא
שיהודי, כמו כל אדם אחר – לפחות בשאיפה – הוא קודם כל (אבל לא רק) אזרח במדינה
ריבונית. הוא יכול להיות יהודי בארגנטינה, או יהודי ברוסיה או אפילו בישראל. אם
התמזל מזלו, הוא אזרח במדינה דמוקרטית. מה שמאפשר לו – אם הוא רוצה – לממש את
יהודיותו ויהדותו ויחסיו עם יהודים ולא-יהודים באופן שנראה לו הנכון ביותר ובלבד
שהוא לא פוגע יתר על המידה בזכותם של היהודים והלא-יהודים האחרים לממש את עצמם
ובלבד שמימושם העצמי לא פוגע יתר על המידה בזכותו שלו לממש וכן הלאה טיעון מעגלי
שכדאי ללמוד לחיות עימו ולא להתקומם כנגדו. כן, עצם קיומי כחילוני פוגע באחי
היהודים שומרי הכשרות למשל, אבל מנסיוני הם ברובם למדו לחיות עם זה. לא תמיד אחי
החילוניים מגלים סובלנות דומה לאחיותי מנשקות המזוזות, אבל רוב האנשים שאני מכיר
עובדים על זה כל הזמן, והמצב פחות נורא מכפי שניתן ללמוד מעיתונים מסויימים.
מה שמוביל אותי להטיה
האחרונה שלי: אני חובב דמוקרטיה. למה? מן הסתם מתוך הרגל. נולדתי לתוך סביבה
דמוקרטית: בבית הפרטי שלי (תודה לאמא ואבא שכיבדו אותי והקשיבו לי וקיבלו החלטות
בשבילי כי דמוקרטיה זה גם החובה להחליט ולא רק הזכות להביע דעה); בקהילה שלי (תודה
לקבוצת ניצנים ולסביבתה הרחבה – בית הספר היסודי והתיכון ותנועת הנוער – שגידלו
אותי ואיפשרו לי לקחת אחריות ולהבין את המחיר של קבלת החלטות אבל נתנו לי גיבוי גם
כשנכשלתי); ובמדינה שלי (תודה הרצל, תודה וייצמן, תודה ז'בו, תודה ארלוזורוב, תודה
ברל לוקר, תודה ברל, תודה ביאליק, תודה הנרייטה, תודה לגולדה, תודה יגאל אלון,
סליחה שמעון שקשה לי להוסיף אותך, תודה יצחק, תודה אפילו מנחם בגין, תודה לטכנאים
תודה לנהגים תודה לאחיות ולרופאים תודה לכל מי שקם בבוקר וממשיך לתחזק את המערכת
הזו המאפשרת לי חירות וחופש ומימוש עצמי ובטחון אישי. הידעתם – כך מספר יובל נח
הררי ואם הוא מספר אז הוא בוודאי יודע כי הוא רב מכר ומוזיאון ובקרוב סדרת דרמה –
שאנו חיים באחד המקומות הבטוחים ביותר בעולם? כן, ישראל, אחד המקומות הבטוחים
בעולם. איך זה קורה? בזכות כל מי שהזכרתי ורבים אחרים, אתם ואתן, אלו שקוראות
וקוראים דברים מוזרים אך מה לעשות, מדוייקים למדי אלו).
אבל אני סובל מהטייה
דמוקרטית לא רק כי זהו הרגל (מגונה אמנם אבל נעים מאד) אלא כי במחשבה שנייה
ושלישית ורביעית וחמישית (כבר יותר ארבעים שנה בערך שנה אני חושב בצורה כזו או
אחרת על דמוקרטיה ויהדות וכן הלאה) אין שיטה סבירה יותר לנהל את הבלגן האנושי. כי
כשם שיש 8000 גוונים של אדם, או 7400, או 2700 או רק 900 או אולי רק 90, כך יש
לפחות 90 גוונים של אזרחים ישראלים, שלא לומר 900 גוונים של אזרחים
ישראלים-יהודים, ובלי ספק מספר דומה אצל אחי ואחיותי האזרחיות והאזרחים הערבים (בימים ההם בהם הייתי
חיית פייסבוק פעילה, הצירוף הזה – 'אחי הערבים' – כמעט עלה לי בחיי הפייסבוקיים...
מן הסתם אני רשום באיזו רשימה שחורה, קרוב לוודאי בשתיים, תעשו חשבון תבינו מי
אחראי על הרשימה השנייה). המגוון הזה יכול להיות מטופל רק ואך ורק בכלים
דמוקרטיים. אחרת זה צפון-קוריאה או סוריה. לא רוצה לבחור, כבר בחרתי. ליתר דיוק
בחרו בשבילי. אני נולדתי אל תוך דמוקרטיה, עכשיו תורי (ותורכם!!) לתחזק אותה.
אז לסיכום, לפני שאני
נכנס כמו בהצעת הררי (1950) לדון בספר האזרחות 'פרקים פרקים', הנה ההטיות החמורות
מהן אני סובל: א. אני לא מושלם. ב. אני יהודי. ג. אני מזהה באנושות אלפי זהויות
טובות יותר או פחות (פחות אבל משנה) מזו שלי וזה מאד משמח אותי בדרך כלל אם כי אני
לא ממש מתלהב מזהויות העסוקות בדיכוי נשים ובפיצוץ אנשים בשם 'דת השלום'. ד. אני
בעד דמוקרטיה.
כדאי לחדד את סעיף ד'
ולחבר אותו ל-א': בהנחה שאני לא האדם הכי גרוע בתבל אלא ממוצע למדי, הרי שעקרון א'
– אי השלמות – שבוודאי לא חל על כמה כותבי מאמרים ברח' שוקן בתל אביב או על כמה
מגלגלי עיניים במכינה קד"צ כזו או אחרת או על כמה צדיקים שברצינות תהומית
מאמינים בצירוף המפחיד 'חברת מופת' (כי אם לא – ובהכרח לא – אז מה הלאה?? שכנה
חביבה שלי עד לא מזמן השיבה על כך תשובה ברורה: "או עין השופט או ניו
זילנד". למי שלא הבין, עין השופט וניו זילנד הן חברות מופת. לא יקנעם ובוודאי
לא עוספייה וגם לא אשדוד או דימונה), אבל הוא בהחלט חל כאמור על רוב באי עולם,
ובכן העקרון הזה מחייב להביט על הדמוקרטיה לא כעל דת ולא כעל רצפט ולא כעל מתכון
לאפיית טורטליני (וואט עבר דאט איז) אלא כעל – נו, מה לעשות – עוד פרקטיקה אנושית
של ניסוי ותעייה ותהייה ולפעמים, מה לעשות, העולם הוא פוליטי, גם הטעייה.
אז הנה אני ניגש
בדחילו ורחימו לעיין 'פרקים פרקים' בספר האזרחות מתוך שורת הטייות בלתי נסבלות כל
אחת לחוד וכולן ביחד עוד יותר: אדם לא מושלם, יהודי-היסטורי, חובב דמוקרטיה הרואה
בה פטנט מאד לא מוצלח (הגרוע רק פחות מכל שאר הפטנטים).
