יום שישי, 9 בספטמבר 2016

הוראות הפעלה לבלוג


אז ככה

הבלוג הזה כפי שניתן להבין משמו מוקדש כולו לעיון בספר האזרחות החדש

המוטיבציה ברורה וכפולה: האחת - זה המקצוע שלי (בין השאר). השנייה - הספר 'חטף' ביקורות חריפות בלשון המעטה ורציתי לבדוק 'הכצעקתה' (גילוי נאות: לא. אין שום סיבה לעליהום על הספר הזה)

מה עשיתי? קראתי כל אחד מהפרקים וכתבתי על כל אחד מהם רשומה

לא לפני שכתבתי 'גילוי נאות' אודות ההטיות האידיאולוגיות שלי (אני לא מושלם כמו חלק מהאנשים החושבים ויש לי דיעות משלי, חלקן ממש ריאקציוניות. אני למשל חושב שיש דבר כזה עם יהודי ושגם לו יש מקום תחת השמש. על כל שאר עיוותי השכל שלי תוכלו לקרוא בבלוג 'הרגיל' שלי ועל ההטיות הספציפיות הקשורות לעיון בספר האזרחות תוכלו לקרוא כאן)

מבנה הבלוג בפלטפורמה הזו מסדר את הדברים הפוך: הסוף בהתחלה וההתחלה בסוף

עם זאת הקפדתי לתת לכל רשומה כותרת שקודם כל מציינת את מספר הפרק (כחלק מההטייה היהודית של הספר הזה מספרי הפרקים לא עלינו הוא באותיות עבריות ולא בספרות ערביות-הודיות. כאן אמור לבוא סמיילי)

בנוסף יש לבלוג הזה מנוע חיפוש

בטוח שתסתדרו. כל טוב

סיכום - קודם לדפדף, אחר כך לטקבק (אהבתי!)

סיכום תמציתי

למרות הכל, למרות הבעיטה בדלי בתחילתו של פרק ל"ח, למרות החוסרים הכבדים בעומק היסטורי, למרות ההנחות ש(גם)הספר הזה עושה למדינת האוצר, למרות כל מיני תקלות אחרות (זוכרים את הדמוקרטיזציה? עניין משעשע במיוחד), בסך הכל מדובר – מצטער חברים וחברות - בספר טוב מאד.

ההצדקה היחידה לעליהום התקשורתי עליו הוא שהעליהום הזה הביא לכמה תיקונים ושינויים. על השאלה האם אין ברירה בישראל אלא לצעוק כדי שישמעו אותך התשובה כנראה חיובית. אין ברירה.

על השאלה מי אשם ביצירת המצב הזה אין תשובה ברורה. לי בכל אופן די ברור שהאשמה מוטלת על כל הצדדים באופן שווה למדי. תרבות הדה-לגיטימציה לא הומצאה בימין כידוע, אבל גם הימין לא בדיוק פתוח לדעות אחרות והמהירות בה מסומנים בימינו כפוסט-ציונים או כבוגדים, אנשים המעיזים למתוח ביקורת על המדינה, על הממשלה ובעיקר על העומד (לנצח) בראשה, גדולה מדי.

מה עושים? ברמה הציבורית - לא יודע. עניין של הנהגה. לצערי אני לא רואה הרבה הבדל בין ההתלהמות של רוב חברי הכנסת של 'המחנה הציוני' לבין ההתלהמות של יריביהם מימין. זו האמת חברים, זו האמת.

ברמה האישית – אני מתאמץ לטעון טיעונים ענייניים, לא תמיד זה קל. גם כי יש לי יצרים, וגם כי השיח הציבורי לא סבלני. בשני המובנים הוא לא סבלני. במובן הראשון שכבר דיברתי עליו ('הקיצוניזם') ובמובן השני 'הטכני': "כולם רוצים שירים פשוטים, שירים בשני אקורדים", כלומר למעט מאד אנשים יש סבלנות לפתח נושא ולהקיף אותו מ-365 מעלות ולחפש סדק ממנו הוא יכול להתגלות.

עד כאן. הטירוף הזה שהכנסתי את עצמי אליו בקיץ האחרון, משלים טירוף נוסף ששקדתי עליו לפני שנה: מאמר ארוך מאד (שזכה למרות זאת למאות כניסות!!) על ספר האזרחות החדש לילדים הגדולים: 'המשטר הפוליטי בישראל' לבלאנדר וגל-נור.

כן, את המאמץ העצום הזה עשיתי גם כי זו שליחותי, כלומר על דברים מסוג זה אני מקבל משכורת ממשלמי המסים (העם, אתם, אתן, אם זה לא ברור) וגם או בעיקר כי זו הדרך היחידה לנסות ולהקפיד להיות ענייני בשאלות הפוליטיות, הדמוקרטיות, היהודיות, האנושיות, האזרחיות שלנו.

או בקיצור: אתה רוצה להביע עמדה על משהו (על ספר האזרחות החדש למשל)? תכיר אותו קודם. קודם לדפדף, אחר כך לטקבק.

אשמח כמובן להערות, אפשר להגיב על כל רשומה בנפרד, אפשר גם לשקץ אותי באימייל שלי:

udimanor@gmail.com

פרק ל"ח - 'יש חור בדלי'

פרק ל"ח נפתח בבעיטה חזקה מאד בדלי. חבל. עד לשלב זה אי אפשר היה לבוא בטענות משמעותיות לתכני הספר. כפי שכבר כתבתי וכפי שאכתוב ברשומת הסיכום, הספר לא חף מטעויות אבל למיטב זכרוני אף לא אחת מהן מצדיקה את ההתנפלות עליו. אבל הנה, דווקא בפרק הלפני אחרון, כותבי הספר בעטו בדלי בכל הכוח, למרות שהכוונות שלהם גם כאן ראויות מבחינה אזרחית וחינוכית גם יחד. הנה פיסקת הפתיחה במלואה:

"ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. מייסדי המדינה ביקשו להקים מדינה המושתתת על שני היסודות - היסוד היהודי והיסוד והדמוקרטי - אך מגילת העצמאות לא מפרטת מהו התוכן של היסוד היהודי: דתי או לאומי ומהו תוכן היסוד הדמוקרטי: האם תקום מדינה דמוקרטית ליברלית אינדיבידואלית, ליברלית רפובליקנית או ליברלית רב-תרבותית. על רקע העמימות הזו, יש בשיח הציבורי בישראל מגוון דעות לגבי המהות היהודית והמהות הדמוקרטית הרצויות של המדינה".

בהמשך הפרק מציעים כותבי הספר טכניקה שמטרתה לסייע לאזרח העתיד לעשות את מה שהפרק מציע לעשות – להכיר  "עמדות על דמותה הרצויה של מדינת ישראל" כפי שמנוסחת כותרת הפרק. על השאלה "חילוץ עמדה כיצד?" כותבי הספר מציעים את התשובה הבאה:

"כדי להתמודד עם מטלה של ניתוח מקורות מומלץ לעבוד על פי שלבים: א. קריאה של כל פסקה וחילוץ ההיבט והנימוק של הכותב. ב. קריאה של כל המאמר, כתיבת סיכום והסקת מסקנה לגבי עמדתו של כותב המאמר".

בינגו. את ההצעה הזו אני עומד ליישם לגבי פיסקת הפתיחה. אני מאמין או ליתר דיוק רוצה להאמין שלפחות כמה מכם הצליחו לזהות את הנקודה בה מתבצעת הבעיטה הקטלנית בדלי. יודעים מה? הנה התשובה: " מגילת העצמאות לא מפרטת מהו התוכן של היסוד היהודי: דתי או לאומי ". 

אז זהו, חברים נכבדים כותבי הספר, באמת עם כל הכבוד לריבוי הדעות וכן הלאה, לא רק שמגילת העצמאות קובעת במפורש מהו התוכן היסודי היהודי – לאומיות – ולא רק שזהו העקרון היחיד המאפשר צידוק למדינת לאום (שומעים? "לאום"!) על פי משפט העמים אלא שרק הלאומיות (הפרוגרסיבית ועל עצם קיומה של פרוגרסיביות במגילת העצמאות אין ולא יכול להיות ויכוח) מסוגלת לשמש כמכנה משותף לשלל הזהויות היהודיות. כל חלופה היא או אבסורדית ('כולנו בני אדם'. וואלה. גם ג'ון לנון וגם היטלר וגם חברי דעא"ש היקרים. כולם בני אדם) או דקלרטיבית ותלושה מהמציאות ('היהודים בני דת'... על פי איזו גרסא בדיוק? וזה עוד לפני ששואלים את הרוב החילוני מה הוא חושב על ההגדרה הזו).

בקיצור, למרות הכוונות הטובות – לעודד את אזרחי העתיד להשתתף בויכוח על דמותה של המדינה – ההצגה 'הפתוחה' של מגילת העצמאות בסוגייה קריטית זו היא משגה חמור משתי הבחינות המרכזיות: האמת ההיסטורית והתהליך החינוכי. הא בהא תליא. כפי שאנחנו יודעים ממקרים אחרים, חינוך המתבסס על שקר יסודי מגיע למבוי סתום.

ובכן, גיליתי כבר את סוד הדלי השפוך, אבל התרגיל המחשבתי שמציעים כותבי הספר באמצעות טכניקת 'חילוץ העמדה' מעניין ואולי אף חשוב. הבה ניגש לפיסקת הפתיחה וניישם עליה את הטכניקה.

"ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית" – ההיבט כאן הוא כללי ועל פי ההגדרה הזו ישראל היא שילוב של יהודיות ודמוקרטיות. הנימוק בא באמצעות 'ו' החיבור.

דעתי על השורה הזו שלילית. ישראל היא לא מדינת "ו" אלא היא מדינת לאום של העם היהודי שכמו כל מדינה אחרת בעולם מצדיקה את קיומה ברצון העם ובשונה מלא מעט מדינות אבל בדומה להרבה מדינות אחרות היא מתרגמת את הצידוק הזה ('רצון העם') לפרקטיקה המכונה בימינו 'דמוקרטיה'.  למקרה שדברי לא היו ברורים, גם צפון-קוריאה (מדינה השולחת ספורטאים לאולימפיאדה ומבצעת ניסויים גרעיניים ומנהלת מחנות ריכוז) מצדיקה את קיומה ב'רצון העם', כפי שניתן ללמוד מהסעיף הראשון של החוקה שלה. 

הדומה בין ישראל לצפון-קוריאה ששתיהן מדינות לאום. השונה בין שתיהן הוא ההצלחה של קוריאה הצפונית לארגן עצמה כדיקטטורה טוטליטרית רצחנית ואלימה בשם 'רצון העם' מול ההצלחה של ישראל לארגן  עצמה כדמוקרטיה פלורליסטית משגשגת ושוחרת שלום. 

מכיון שבתוך המציאות אני חי, מציאות הכוללת לא מעט אנשים שמתנהלים בתוכה באמצעות ספינים המעוותים אותה, אין לי ברירה אלא להסביר שהזכרת צפון-קוריאה ליד ישראל אין מטרתה לרמוז שישראל היא כמו צפון-קוריאה (כידוע יש אצלנו אנשים אמיצים ונאורים שמסתכלים על המציאות בישראל והיא "מזכירה להם תהליכים" וכן הלאה) וגם לא לומר שישראל חסינה מלהפוך לצפון-קוריאה. אמנם אני מאלו המשוכנעים שהסכנות לטרנספורמציה כזו קלושות בלשון המעטה, אבל אני חסיד שיטת הרצף, שיעילותה היא בכך שעל ידי סימון נקודות הקצה ניתן להבחין בשלבי ביניים בין הקצה הטוב והרצוי לבין הקצה הרע והמגונה. כן, אני משוכנע שישראל נמצאת בקבוצות הדמוקרטיות החזקות והחיוניות ביותר, הכי רחוק מצפון-קוריאה שאפשר. אבל אם מישהו חושב שדווקא פינלנד צריכה לעמוד שם, אין לי התנגדות. הלאה.

"מייסדי המדינה ביקשו להקים מדינה המושתתת על שני היסודות - היסוד היהודי והיסוד והדמוקרטי" – ההיבט כאן הוא היסטורי. השורה הזו מנסה לסכם את כוונותיהם של ראשונינו כדי שנדע מאין באנו. הנימוק הוא הרחבה של הטענה הקודמת: שני היסודות, היהודי והדמוקרטי.

דעתי על השורה הזו חיובית. אפשר לנסח את הדברים אחרת, אבל המשפט הזה לכשעצמו עומד יפה ומחזיק מרובה ובלבד שזוכרים למה התכוונו מייסדי המדינה (ומי שקדמו להם: מייסדי הציונות) כאשר דיברו על 'היסוד היהודי'. כאמור, הם חשבו ופעלו על פי הגדרה לאומית. מכיוון שהם האמינו בקידמה ובשוויון ערך האדם , 'בקשתם' כלומר כוונותיהם המיושמות נעשתה באופן דמוקרטי. הלאה.

"אך מגילת העצמאות לא מפרטת מהו התוכן של היסוד היהודי: דתי או לאומי" – ההיבט כאן במקרה הטוב הוא דידקטי, במקרה הרע עיוות מכוון של מסמך היסטורי. הנימוק אמור להמצא במגילת העצמאות ולמרבה הפלא הוא פשוט לא נמצא שם.

דעתי על השורה הזו כבר נכתבה קודם לכן, והנה שוב, ובקיצור: הבל הבלים ורעות רוח. ההיבט הדידקטי מבורך כמובן אבל כדי להגיע לתוצאות טובות אין צורך בשקרים גסים כל כך.

"[אך מגילת העצמאות לא מפרטת] מהו תוכן היסוד הדמוקרטי: האם תקום מדינה דמוקרטית ליברלית אינדיבידואלית, ליברלית רפובליקנית או ליברלית רב-תרבותית" – ההיבט כאן הוא גם דידקטי וגם עובדתי. אכן מנסחי מגילת העצמאות לא הגדירו את הדמוקרטיה במונחים הללו (למזלם ההבל הרב-תרבותי עוד לא היה אז באופנה). הנימוק הוא אכן נמצא על דרך ההיעדר במגילת העצמאות. אכן דב"ג והחבר'ה לא הקפידו לעשות שימוש בהבחנות של מדעני המדינה. קרוב לוודאי כי הם הקימו אחת, אבל אין לדעת.

דעתי על השורה הזו חיובית. אמנם למיטב הבנתי ומהיכרות חוזרת ונשנית עם המסמך המופלא הזה – מגילת העצמאות אם זה לא ברור – הוא מדבר על רפובליקניזם באופן מובהק אבל גם על פלורליזם וממילא גם על אינדיבידואליזם. האם יש צורך להכריע בין השיטות? האם לא מספיק לחנך את אזרחי העתיד (וההווה, שכן כל עוד אנו בחיים החינוך שלנו לא מסתיים אף פעם) להבנה שכולנו שייכים לכלל\לחברה ומצד שני כל אחד מאיתנו יחיד ומיוחד (הוא לא חייב כמובן, הוא יכול בשם האינדיבידואליזם להכנע לתרבות המותגים ולהוציא 1000 ₪ על ג'ינס מלא חורים ו6000 ₪ על אייפון6)? נדמה לי שכן. הלאה.

"על רקע העמימות הזו, יש בשיח הציבורי בישראל מגוון דעות לגבי המהות היהודית והמהות הדמוקרטית הרצויות של המדינה" – ההיבט כאן תיאורי עובדתי והנימוק שלו קורא לקורא לקחת חלק בשיח.

דעתי על השורה הזו היא מחיאות כפיים. אמן ואמן כן יהי רצון. אולי המילה 'עמימות' מדוייקת פחות מהמילה 'מורכבות' או 'גיוון' או 'ויכוח' או 'פולמוס' או אפילו 'מבוכה' (אני מעדיף מלים חיוביות וממריצות כמו 'מורכבות' או 'פולמוס', אבל זו דעתי והיא לא קובעת) אבל בסך הכל המשפט הזה נכון ומבורך. הוא גם משמש כבסיס לכל מה שבא אחר כך בפרק עצמו: שורה ארוכה של עמדות אישים למיניהם, שמטרתן כפולה – לפתוח בפני התלמיד עולם של מחשבה ולעודד אותו לפתח מחשבות משל עצמו על העולם.


מיצינו.

פרק ל"ז - פלורליזם ואידך זיל גמור

פרק ל"ז פותח בקביעה אופנתית לפיה "החברה הישראלית [...] היא חברה רב-עדתית ורב-תרבותית". אמנם הפיטפוט העתיק הזה שנולד בשנות ה-80' והפך למוסכמה שאין להרהר אחריה מופיע בין עוד שתי טענות חשובות – אחת מוטעית (בהקשר הזה) ואחת מדוייקת ומכריעה (לדעתי), אבל סביר להניח שהתלמיד העכשווי שהוא אזרח העתיד ישאר בעיקר עם הצירוף הריק הזה: 'ישראל חברה רב-תרבותית'.
מה היא כן לעניות דעתי הקובעת בבלוג הזה? ישראל היא חברה פלורליסטית. היא פלורליסטית בשני המובנים של המושג השכוח והנפלא והמדוייק הזה (ובלבד שלא מוותרים על שני מובניו): התיאורי והעקרוני.
שהחברה בישראל היא חברה פלורליסטית במובן התיאורי – כל עיוור יכול לראות וכל חירש לשמוע. היא פלורליסטית מבחינה עקרונית כי היא חברה דמוקרטית. ובדמוקרטיה בלתי אפשרי שהפלורליזם לא יהווה בסיס לכל מה שנגזר משאלת "אתגר החיים המשותפים" כפי שנקרא הפרק.
הפלורליזם הוא עובדה לא 'רק' מנקודת המבט הרחבה של הישראליות, אלא גם ביחס לכל אחת מתת-ההגדרות ששימשו את כותבי הפרק בבואם לספר לנו כי "החברה הישראלית מורכבת מקבוצות שונות זו מזו מבחינת השתייכותן הלאומית, הדתית, העדתית, והפוליטית, והיא חברה רב-עדתית ורב-תרבותית, שיש בה רוב ומיעוט לאומיים".
הנה הבאתי במלואו את המשפט הפותח על שלושת חלקיו הפעם: הראשון מדבר על קבוצות מסוגים שונים ושם על אותו מדף באופן מוטעה לחלוטין קבוצות לאומיות, עדתיות ופוליטיות. זוהי טעות גם כי המימד הלאומי שמור ובצדק לחלק השלישי וגם כי אין ולא היתה ולא תהיה חפיפה בין עדה, דת ופוליטיקה.
כל זה בלי קשר לשאלה מה זה בכלל 'עדה'... האם 'המרוקאים' הם עדה? האם מובן מאליו להתייחס כאל בני אותה קבוצה ליהודי שעלה ארצה מקזבלנקה ובאמתחתו 12 שנות חינוך בכי"ח וליהודי שבמקרה עלה עימו באותה אניה לא לפני שעזב את הכפר טודרא שבהרי האטלס וחינוכו נשען על האותיות שליקק בדבש? שאלה רטורית הניתנת לשיכפול לכל אחת ואחת מהגיאוגרפיות מהן באו הנה יהודים.
החלק השני של הפתיחה, כאמור, הוא מס השפתיים להגמוניה של פטפטת הרב-תרבותיות שהשתלטה עלינו כבר לפני 30 שנה בערך ואין שום סימן שהיא הולכת להיעלם.
החלק השלישי הוא המדוייק ביותר: אכן החברה הישראלית מורכבת משתי קבוצות לאומיות – רוב יהודי ומיעוט פלסטיני. כאמור באחת הרשומות הקודמות, זהו מצב צבירה שכיח ברחבי העולם שהמצד המזרחי של האוקיינוס האטלנטי.
הנה כך צריכה היתה להראות הפתיחה: "החברה הישראלית היא חברה פלורליסטית המורכבת משתי קבוצות לאום - רוב יהודי ומיעוט פלסטיני". נקודה.
הקידומת 'פלורליסטית' מסבירה מראש את כל המגוון המתואר בשאר חלקי הפתיח, מגוון שמותר ואפשר לעיין בו באמצעות מושגים כמו עדה, דת, תרבות ופוליטיקה. אבל זהו כל ההבדל שבעולם... יש אוקיינוס אטלנטי שלם בין תאור של החברה בישראל כאילו היא מורכבת מעדות, דתות, תרבויות ופוליטיקות, וגם מרוב ומיעוט לאומיים, לבין תאור של החברה בישראל כאילו היא מורכבת קודם כל משתי קבוצות לאום שכל אחת מהן מתאפיינת בגיוון עצום ועשיר, שהמלה המדוייקת היחידה להגדירו היא 'פלורליזם'. 'עקרון הריבוי' (משמעות המילה 'פלורליזם') מדוייק כי אם נביט על החברה בישראל, נמצא למשל יהודים שעלו ממרוקו והם חילוניים גמורים וגם מצביעי ש"ס למרות שהם חילוניים, ונמצא שהאחים שלהם 'חזרו בתשובה' ומצביעים 'הבית היהודי' ובאופן דומה נמצא פלסטינים בסכנין שתולים דגל שחור של דעא"ש על הפרגולה שבצילה הם מארחים לחג את השכן שמצביע מרצ ולומד פילוסופיה וכלכלה באונ' העברית. זהו פלורליזם ולא רב תרבותיות ולא עדתיות ולא שום ירק דומה ורקוב אחר.
הנה שוב, ובקיצור: "החברה הישראלית היא חברה פלורליסטית המורכבת משתי קבוצות לאום - רוב יהודי ומיעוט פלסטיני".
עד כאן 522 מלים על השורה הראשונה בפרק... לא משאיר הרבה לדיון בהמשכו. חדשות טובות – המילה 'פלורליזם' מופיעה מיד בעמוד השני של הפרק (עמ' 460). לא מפתיעה שהיא מלווה על ידי שומר הראש: 'רב-תרבותיות'. חשוב לא פחות: המושגים הללו נזכרים תחת ההסבר ההיסטורי הקלאסי אודות מזימתו של בן-גוריון "להתיך" את כל היהודים לעיסה אחת של "צברים". לזכותו של הפרק דבריו של בן-גוריון בנושא מובאים באופן המאפשר למורה הנבון לעשות בהם שימוש מועיל.
איך? פשוט. לא לגלות את התשובה הנכונה לכאורה (היא מופיעה בשורה הראשונה של 'המבוא': "מכור ההיתוך לרב-תרבותיות") ובמקום זאת להציג בפני התלמידים שאלה כזו: 'בשנת 1949 בלבד, עלו ארצה 239,000 יהודים. הם באו משורה ארוכה של ארצות ובפיהם שורה ארוכה של לשונות. הם באו משורה ארוכה של סביבות תרבותיות-חברתיות וכלכליות ולכן הם בעלי יכולות שונות ומשונות בתחומי התרבות החברה והכלכלה. המשימה שלכם היא להתחפש לבן-גוריון לכמה דקות ולהציע דרך לקלוט אותם בארץ. עומדת בפניכם גם האפשרות להחליט שאין מקום לעולים חדשים אבל אז אתם מאבדים כמובן את זכות הקיום שלכם כמנהיגיה של מדינת היהודים. בהצלחה'.
או משהו כזה. כך בונים תודעה היסטורית מדוייקת. על ידי הכנסת התופעות להקשר. זה ההקשר היסודי ביותר. הדיבורים על מעבר מכור היתוך נקלה לרב-תרבותיות נשגבת מחוץ להקשר ותוך התעלמות מציר הזמן או במלים אחרות תוך התעלמות ממצבה של המדינה ב-1950 לעומת מצבה 30 שנים לאחר מכן, הם דיבורים ריקים. למרבה הצער הם רווחים. גם בספר הזה וגם בספרים דומים אחרים.
הפרק ארוך מאד כמובן כי אתגרי החיים המשותפים רבים. אחד מהם הוא האתגר היהודי ערבי, ובעמ' 465 מופיע תאור בסיסי של "תוצאות מלחמת העצמאות". למיטב הכרותי עם הנושא – ואני מרשה לעצמי לומר שאני מכיר אותו לא רע – התאור הזה אמין הגון ומדוייק. הנה פיסקה אחת חשובה מאד:
"במהלך המלחמה הצליח היישוב היהודי לעמוד מול הפלישה של מדינות ערב, שחברו לערביי הארץ בניסיון למנוע את הקמת מדינת ישראל. ההצלחה של צה״ל גרמה לבריחה נרחבת של ערבים, שעזבו את בתיהם ומצאו את עצמם לאחר מכן מחוץ לגבולות המדינה. גורמי הבריחה מגוונים: רוב הפליטים ברחו מחשש לחייהם ולחיי בני משפחותיהם או שנענו לקריאות של מנהיגים מקומיים או של מנהיגי ארצות ערב השכנות - לא להפריע לכוחות הלוחמים ולשוב לבתיהם לאחר הניצחון. חלק מן הפליטים, גורשו בכוח".

והנה עוד אחת, זו שאחריה, לא פחות חשובה. וכצפוי לא יופיע גם בה מה שכמעט לא מופיע באף ספר לימוד, מה שמצדיק קריאות של 'השכחה והשתקה'. רגע, תיכף אסביר. קודם נקרא עוד קטע על תוצאות מלחמת העצמאות (וכן, כמובן, טוב עשו כותבי הספר שלא כיבסו את המלחמה הזו במספרים כמו 1948 או בפטפוטים כמו 'מלחמת האזרחים'. היתה זו מלחמה בין שתי תנועות לאומיות ומנקודת המבט היהודית המשמשת ספר זה מדובר היה במלחמת השחרור\העצמאות\הקוממיות):

"על אף שהגרסה הפלסטינית טוענת כי רוב הפליטים גורשו בכוח, בישראל מקובלת כיום הגרסה שלפיה רוב הפליטים ברחו ומיעוטם גורשו, ושפעולות גירוש כאלה לא היו חלק מתוכנית מוקדמת. כך או כך, תוצאות מלחמת העצמאות היו קשות לאוכלוסייה הערבית".

והנה מה שלא מופיע (גם) בספר הלימוד הזה. אני מרשה לעצמי לצטט את עצמי כי כבר כתבתי את הדברים בספר והם ראו אור אז למה לא לשוב ולעשות בהם שימוש? הנה:

מעטים יודעים, למשל, כי לצד 700 אלף פליטי מלחמה ערבים היו כ-65  אלף פליטי מלחמה יהודים. אלו ואלו עזבו את בתיהם בנסיבות הקשות של מלחמה טוטלית ובתקופה שבה חילופי אוכלוסין בסדר גודל עצום פי כמה היו מובנים מאליהם.[1]

והנה זה שוב, ובמלים אחרות, כי מנסיוני כאשר מדברים עם יהודים על פליטי מלחמה יהודים הם שוב חושבים שואה. חלקם הקטן חושב קפריסין שזה אותו הדבר. עוד חלק קטן חושב על יהודי עיראק או תימן שזה שוב סיפור אחר. קשור, אבל אחר. אני מתכוון לפליטי מלחמה יהודים. יהודים. פליטים שנאלצו לעזוב את בתיהם ביפו, בירושלים, בחיפה, בניצנים. ומדוע? כי אופיה של המלחמה היהודית-פלסטינית\ערבית הזו היה כזה שהכדורים והפגזים התעופפו להם לא 'רק' בשדות קרב 'מסודרים' אלא ממש בתוך שכונות משותפות. התוצאה היתה שמאות אלפי תושבים – רובם ערבים ומיעוטם יהודים – ברחו מבתיהם. לבריחה מהבית כתוצאה של מלחמה קוראים 'פליטות מלחמה'. בירושלים למשל מספר הפליטים היהודים והפלסטינים היה שווה (כ-30 אלף מכל צד). תרשו לי לצטט מעצמי עוד קטע (הקטעים, אגב, מתוך הספר שכתבתי על יגאל אלון), בו אני עונה על השאלה מדוע אנחנו לא יודעים כלום על פליטי המלחמה היהודים:

גורלם של הפליטים היהודים היה שונה מגורל הפליטים הערבים, כי הנהגתם "בחרה בחיים" והקימה מדינה. זאת ועוד: מעטים שמים לב לכך שיהודים וערבים התייחסו לאירועי 1948 לא מנקודת המבט של ימינו, אלא מזו של 1938: במהלך "המרד הערבי" עזבו את בתיהם עשרות אלפי ערבים, בעיקר בגלל האלימות הערבית והתגובה הבריטית, ועם שוך הקרבות הם שבו לבתיהם כאילו לא קרה דבר.[2] היפוכו של דבר התרחש ב-1949. מדינת ישראל היתה מוכנה לכל היותר לדון בסוגיית הפליטים כחלק ממשא ומתן כולל על כל היבטיו של הסכסוך. מדינות ערב כידוע אפילו לא היו מוכנות להכיר בה, ולאורך עשוריה הראשונים המשיכו לנהל מאמצים למנוע מיהודים לשוב אליה. מכאן שאין שחר לציפייה "המוסרית" כביכול, שלפיה מדינה שנולדה במלחמה שנועדה למנוע את עצם הקמתה תשקיע את מרצה בקליטה של פליטים ערבים שהתנגדו לעצם הקמתה, במקום להשקיע מאמץ בקליטתם של מאות אלפי יהודים שהגיעו אליה באופן חופשי בזכות הקמתה.

זהו הבסיס המוסרי לקיומה של מדינת הלאום היהודית-דמוקרטית וזוהי נקודת המוצא להמשך הדיון ביחסי יהודים-פלסטינים והנקודה הזו לא מספיק בהירה (גם) בספר הזה. זהו גם הבסיס לדיון בנושא 'הממשל הצבאי' שלדעתי יש להגדירו כתשובה גרועה לשאלה טובה. השאלה הטובה היתה שאלת עמדתם של הפלסטינים אזרחי ישראל כלפי מדינתם החדשה שנכפתה עליהם. נדמה לי שהשאלה הזו נכונה גם היום. התשובה של 'הממשל הצבאי' היתה גרועה כי את מה שהממשל השיג (ביטחון) ניתן היה להשיג באמצעים החוקיים הקיימים (כזכור כל דמוקרטיה היא מתגוננת ולכל דמוקרטיה כלים לממש את ההגנה העצמית הנחוצה לה: משטרה, פרקליטות, בתי משפט וחוקים כמובן) ואת הנזקים שלו אפשר היה למנוע אילו הוא היה מתקיים לכל היותר בשנים 'הנזילות' הראשונות, לכל המאוחר עד 1953. עמדתי זו היתה כבר אז עמדת מפ"ם, 'חירות', אישי ציבור רבים וגם לא מעט מאנשי מפא"י. בן-גוריון אבל היה חזק מהם. יפה עשו הכותבים שהכניסו בעמ' 466 קטע ארוך יחסית מנאום של מנחם בגין בעד שוויון הזכויות ונגד 'הממשל הצבאי'. מדובר בעניין חשוב גם כי זוהי פיסת היסטוריה לא מאד מוכרת ('הימין' מתנגד לצעדים בטחוניים ש'השמאל' מיישם) וגם קטע שכדאי לצרף היום לתעודת החבר של הליכוד ובית"ר.
מה עושים עם רשומה שכבר מקיפה יותר מ-1500 מלים? הפרק רחוק מלהסתיים. כמעט על כל עמוד יש לי משהו חשוב לומר. למשל בתאור של "התקופה השנייה: 1967 ואילך" מציגים הכותבים הנגדה חלקית ופחות חשובה כפי שעוד רגע נבין, בין כאלו שראו בשטחים 'שטחי מולדת' שיש להתיישב בהם מסיבות היסטוריות ובטחוניות גם יחד, לבין כאלו "המעדיפים לסגת מהשטחים במסגרת הסדר שלום". ובכן, הויכוח החשוב ביותר ב'תקופה השנייה' – לפחות עד 1977 – היה לא בין אלו לבין אלו שכן הרוב בממשלת ישראל התנגד לנסיגה מכל השטחים, עקרון שקיבל גיבוי אפילו בהחלטה 242 של מועצת הבטחון! הויכוח המשמעותי היה בין אלו שחשבו שההתיישבות והבטחון חייבים להיות מוגבלים לשטחים בהם יש אוכלוסיה פלסטינית קטנה, לבין אלו שחשבו שיש להתיישב בכל מקום שיהודים רוצים להתיישב בו. עד 1977 הגישה הראשונה המוכרת בשם 'תכנית אלון' היתה הדומיננטית והיא גברה לפחות במימד ההתיישבותי שלה על הגישה ההפוכה שגדלו בה שרי הבטחון (כל אחד בתורו) משה דיין ושמעון פרס (אבי ההתנחלויות בלב ההתיישבות הפלסטינית, הוא ולא אחר, והוא גם האיש שתרם רבות להעמקת אחיזתו של אש"ף, על תולדותיו ניתן ללמוד באופן מדוייק למדי בעמ' 468). אחרי המהפך של 1977 השתנתה התמונה.
סוגיית הסכסוך היא רק אחת במכלול המרכיבים הכלולים בשאלת יחסי יהודים-פלסטינים. המרכיבים האחרים חשובים לא פחות ובעיני אף יותר. "קבלו את העובדה שאתם חיים במדינה יהודית" כתוב בעמ' 470 והציטוט איננו מפיו של שר החינוך בנט או של שר הביטחון ליברמן אלא מדברים נכוחים ונוקבים שכתבה פרופ' רות גביזון ב-2005. הנה עוד קטע נפלא שלה שכל אזרח ישראלי, יהודי כפלסטיני, כדאי שיכיר, יבין ויפנים (גם אם לא יסכים לו):
דה-לגיטימציה של המפעל של מדינה יהודית ודמוקרטית היא סוג של מאבק שעלול לסכן את קיומנו. אין שום סיבה להראות כלפיה סלחנות וסובלנות. מצד שני, אל לנו להפסיק ולו לרגע לחתור לכך שמדינת ישראל אכן תיתן לאזרחיה שוויון מדיני וחברתי מלא. יש פה חובת עשייה משמעותית, שממשלות ישראל לדורותיהן אינן עומדות בה״.
ובהמשך דיון הגון ואמין בסוגיית הקרקעות, כולל ציטוט מתוך ועדת אור שחקרה את ארועי 2000. שוב, גם כאן ועדת אור כמו גביזון מצליחה להקיף את שני צידי המטבע:
המטענים וההקשרים הלאומיים אינם גורעים מחובת המדינה לנהוג באזרחיה הערבים על פי עקרונות ראויים של צדק חלוקתי. למגזר הערבי צרכים לגיטימיים, הנובעים, בין היתר, מגידול טבעי. המדינה חייבת להקצות לו קרקע על פי דפוסים ועקרונות שוויוניים, כמו למגזרים אחרים. יש מקום לקביעת הסדרים תכנוניים מתאימים, בכל ההקדם, על מנת למנוע אותו חלק של הבנייה הבלתי חוקית והריסת הבתים, אשר אחד הגורמים להם הוא היעדר תוכניות תקפות המאפשרות קבלת היתר לבנות. עם זאת, בכל הנוגע לבנייה בלתי חוקית במקום בו לא ניתן להביא ללגיטימציה של המצב - וקיימים מקומות רבים כאלה על המדינה לפעול לאכיפת החוק ללא רתיעה״.
ובאותו עניין – חוק פראוור והנסיון הכושל להסדיר את בעיית הבדואים בנגב. בספר ציטוט מדברים שאמר אחמד טיבי:
 החוק הזה יהיה אות קין מביש על מצחו של כל אחד מכם שיתמוך בחוק. זה חוק מנשל, שמגרש אנשים מאדמותיהם ובתיהם בפעם השנייה והשלישית אחרי הנכבה ב 48- . מה אתם חושבים שאדם סביר, שמגרשים אותו מביתו, צריך לעשות כדי להתגונן? להתקומם ולמחות!״.
זהו הגיון הפעולה של חברי הכנסת הפלסטינים-ישראלים הנאורים: "להתקומם ולמחות", חס וחלילה לפתור את הבעיה. כי אם תפתר הבעיה הזו ובעיות דומות אחרות, במה יעסקו חברי הכנסת הפלסטינים-ישראלים? הנה לעומת זאת עמדתו של הפשיסטן בצלאל סמוטריץ':
"מי שרוצה לפתור את הבעיה צריך להתמקד בצד האזרחי שלה, לנטוש את העיסוק בניסיון העקר להגיע לפשרות על תביעות הבעלות, הנוגעות לכ 12.5%- בלבד מאוכלוסיית הבדואים בנגב, ולהתמקד בהסדרת ההתיישבות -בתשתיות, תעסוקה, השכלה ורווחה, בצורה חכמה שתתיר את הקשר המתקיים בין קבוצת המיעוט של תובעי הבעלות לבין קבוצת הרוב. על המדינה לייצר תמריצים חיוביים להצטרפות להסדרה ולמעבר למגורים ביישוב מוכר, לפתח את היישובים המוסדרים ולהעניק לתושביהם תקווה לעתיד טוב יותר. במקביל, על המדינה לאכוף את שלטון החוק בנגב בכל התחומים - תכנון ובנייה, מיסוי, תעבורה, פשיעה וכדומה״.
לא בפעם הראשונה 'הפשיסט' לכאורה הוא זה המציג עמדות מתונות ומעשיות ואילו הנאור לכאורה הוא זה שעמדתו משמעותה המעשית היא קיבוע המציאות הקיימת. או בקיצור, לא בפעם הראשונה 'השמרנו' היא קידמה ואילו 'הקידמה' היא שמרנות.
אז מה עושים עם רשומה אינסופית? עוצרים אותה. מניחים שמי שרוצה – יקרא. את הספר כמובן. ומי שלא – ימשיך לגבש את דעתו על הספר ממה שאומרים הנאורים ושלוחיהם. כל שנותר לי בשלב זה הוא לדווח כי למיטב הכרתי, ובהנתן המגבלות הידועות של ספר אזרחות המטפל (גם, ובצדק) בהיסטוריה, מדובר בטיפול אמין למדי. הויכוח בין היסטוריונים הוא עניין מוכר ולכן מובן מאליו שגם על טקסט בסיסי המיועד להוראת אזרחות בתיכון יתנהלו ויכוחים למיניהם. אבל כל זה איננו משנה את הקביעה שלי והנה היא שוב: הדיון ההיסטורי בשאלת יחסי יהודים-פלסטינים אמין וטוב. ללא ספק הוא יכול לשמש כבסיס מצוין להמשכו של הדיון.
ודברים אלו נכונים גם לשני הנושאים האחרים הנכללים בפרק: דתיים-חילוניים. לשמחתי מצאתי קטע ארוך יחסית שכתב פרופ' אשר כהן, המבטא את תפיסתי באופן מקיף למדי. יש לקוות שספר האזרחות החדש הבא שייכתב בעוד עשר שנים יפתח את הדיון השאלה הזו מהדברים האלו:
לפני כחמש שנים נשאל הזמר מאיר בנאי לאיזה זרם דתי הוא משתייך. תשובתו מעוררת ההדים הייתה: אני דתי פרילנסר. כל החלוקות האלה, זה נגמר. פאסה׳. תשובתו ערערה על ההגדרות הישנות, המוכרות והנפוצות, בין קבוצות חברתיות מובחנות כביכול, שיש ביניהן גבולות ברורים כביכול... ספרות המחקר והעיון מפנה לאחרונה יותר ויותר את תשומת הלב לערפול, לעמעום ולטשטוש הגבולות בין הקבוצות הישנות: חרדים, דתיים, מסורתיים וחילונים. כך, לדוגמה, המושג חרדים-לאומיים אינו מופיע ברוב המחקרים, ורק לאחרונה החל השימוש בו במחקרים בתחום. לאחרונה אנו עדים גם לצמיחת החרדים החדשים׳... יותר ממחצית החרדים אומרים שהם מאוד ציוניים או די ציוניים. וכל אלה הם רק המושגים המעידים על טשטוש הגבולות בין חרדים לדתיים. בקצה הרצף הציוני הדתי נמצאים ה׳דתיים לייט׳. המושג שהחל - ונמצא גם כיום בשימוש - ככינוי גנאי, הפך בהדרגה לכינוי שבאמצעותו אנשים מגדירים את עצמם, וחלקם אף רואה בו אידיאולוגיה. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה תרמה לערפול בהצעתה את המושג מסורתיים-דתיים. עכשיו לכו תבררו כמה דתיים וכמה מסורתיים נכנסו לאותה קבוצה. אצל החילונים מעניין לא פחות. אחד מהם כתב ש׳הא-לוהים שלי הוא חילוני כמוני, ואני לא מוכן לוותר עליו רק מפני שהדתיים טוענים עליו לבעלות. בדרכי שלי אני הולך לחפש אותו. אפילו אם לא אמצא, הדרך תהיה מרתקת׳. החילוני הזה עורר בעבר הדים, כשכתב שהוא מחפש בית כנסת. לא אורתודוקסי כמובן״.

ודי. ובעצם עוד שורה אחת המעמידה את כל התורה הזו על רגל אחת: תפיסה פלורליסטית תיאורית ועקרונית גוזרת בהכרח חיפוש מתמיד אחר מכנה משותף. כי המכנה המשותף חיוני עבור האינדיבידואל המעוניין לשמור על זכותו להיות שונה ובו זמנית להשתייך באופן 'נזיל' למגוון של קבוצות שייכות. ומכאן שכל עמדה תרבותית-פוליטית המתנגדת לעקרון זה בעייתית בלשון המעטה. למשל, דה-לגיטימציה עקרונית  הנשמעת מפיהם של אישי ציבור פלסטינים כנגד עצם זכות היהודים להגדיר עצמם כקבוצה לאומית היא ביטוי לפלורליזם מעוות. אמנם חופש הביטוי והמצפון מאפשר לומר כמעט כל דבר ובוודאי לחשוב כל דבר, אבל מי שמחפש הגינות, יושר, שלום, שלווה, שיתוף פעולה, ביטחון ושגשוג, לא יכול למצוא אותם על בסיס של דה-לגיטימציות. חופש ביטוי בשם הפלורליזם של גברים לא יכול לכלול שנאת נשים (ולהפך); חופש מצפון בשם הפלורליזם של חרדים לא יכול לכלול דה-לגיטימציה של רפורמים (אין בעיה הפוכה במקרה הזה ואם יש אשמח לשמוע עליה); חופש ההתארגנות בשם הפלורליזם של ארגון או תנועה חברתית-פוליטית לא יכול לכלול גזענות. וכן הלאה. אלא אם בשם הפלורליזם אני דורש זכויות רק לעצמי או לקבוצה שלי.





[1] על פליטי המלחמה היהודים, ראו: נורית כהן-לוינובסקי, פליטים יהודים במלחמת העצמאות, עם עובד 2014; והשוו: ארנון גולן, שינוי מרחבי – תוצאת מלחמה: השטחים הערביים לשעבר במדינת ישראל 1950-1948, אוניברסיטת בן-גוריון 2001; בן דרור ימיני, תעשיית השקרים, תל אביב 2015, עמ' 96-79.
[2] יובל ארנון-אוחנה, מרד ערבי בארץ ישראל 1939-1936, אריאל 2013.